באחד הדייטים הראשונים של רוני רוזנס עם מי שהיום הוא בעלה, היא החליטה לספר לו: נפגעתי מינית מאדם קרוב לי. "היה לי חשוב שהוא יֵדע מזה", היא אומרת. "שידע שאני דפוקה ואז שיחליט אם הוא עדיין רוצה אותי". היא שיתפה אותו במה שעבר עליה מגיל שמונה עד 15, והוא היה שם בשבילה. תמך. כאב את כאבה. בחר בה. קצת לפני החתונה החליטה ללכת לפסיכולוגית, לראשונה בחייה. היא רצתה להגיע לנישואים כשהנושא הזה פתור, לפחות חלקית. "עד אז הכול היה קבור בתוכי, בפנים, בדממה", היא מסבירה את ההחלטה.
בפגישה הראשונה שפכה בפני המטפלת את מה שעבר עליה, וכבר בפגישה השנייה הציעה לה הפסיכולוגית להביא את הפוגע לפגישה אצלה בקליניקה. "אולי זה היה מהיר מדי, אולי לא נכון", היא אומרת כיום, "אבל אז אמרתי - ננסה".
מאיפה האומץ? היא לא בטוחה. "אולי זו הייתה ההתרגשות של לפני החתונה. כשהלב נפתח, הדברים נפתחים". היא הזמינה את הפוגע שלה לסיבוב בפארק. "אמרתי לו: 'בוא נדבר'. לא אמרתי על מה. בפגישה אמרתי לו, 'אני בטיפול, קרו דברים, אתה יודע עליהם. אני רוצה לעשות עם זה משהו'. הוא התנגד בכל תוקף ואמר: 'בחיים אני לא פותח ולא מדבר עם אף אחד'".
רוני חזרה לאותה מטפלת, וזו הציעה לה לסגור את הסיפור, לשים אותו מאחוריה. לא עצה טובה במיוחד, עכשיו כבר אפשר להגיד. הטיפול הסתיים כפי שהתחיל. "היום לא עושים דברים כאלה", היא יודעת. "לקחתי את הסיפור וסגרתי אותו עמוק, והוא אכל אותי מבפנים".
מה זה אומר, "אכל אותי מבפנים"?
"את חושבת על עצמך את הדברים הכי גרועים בעולם: שאת דפוקה, שאת פגומה, שעשית דבר נוראי. האשמה הייתה שם. תראי אותי - הרזון שלי היה אז בבחינת 'אל תסתכלו עליי ואל תתייחסו אליי'".
את יודעת מה עזר לי? המדבקות בשירותים שיש עליהן מספר טלפון של קו סיוע לנפגעות תקיפה מינית. מעולם לא התקשרתי, אבל עצם זה שידעתי שיש מי שיקשיב לי אם אתקשר, זה היה המון"
התחושות האלה השפיעו על הזוגיות?
"הזוגיות הייתה מאז ומתמיד מדהימה, אבל האינטימיות דפוקה. הכול חסום, הכול סגור, אין נשיות, אין חשק. גידלתי שני ילדים, סיימתי תואר באדריכלות, חייתי את החיים, אבל בפנים את לא שם. תמיד יש משהו ששומר את התיבה הזו סגורה, שמורה".
אחרי הלידה של הילד השלישי משהו בה נשבר. "אולי היום יקראו לזה דיכאון אחרי לידה", היא אומרת. "רק רציתי שיעזבו אותי בשקט. לא הייתי מחוברת, לא לעצמי, לא לרצונות שלי, לא לגוף שלי. אני זוכרת שהתקשרתי לאחותי, שצעירה ממני בשנה, ומשום מקום אמרתי לה, 'תגידי, את אוהבת את הגוף שלך?', והיא אמרה לי, 'אני מתה עליו'. באותו הרגע אמרתי לעצמי איזו דפוקה אני, למה אני כל כך שונאת את הגוף שלי. כשהבנתי את כל זה, זה היה השלב שבו החלטתי לקחת את עצמי בידיים".
היא הלכה לטיפול, שהפעם נעשה כראוי ושינה לטובה את כל עולמה, הפגיש אותה עם הפוגע שלה ועשה צדק לנפשה ולסביבתה. כיום היא מקדישה זמן רב לסיוע לנשים נפגעות מינית.
תחושת גועל נוראית
היא נולדה לפני 40 שנה בעיר גדולה, בת שנייה מבין חמישה ילדים. משפחה דתית לאומית, נורמטיבית, מוכרת ומוערכת בקהילה. היא סיימה תיכון במגמת ארץ ישראל, עברה לשנת שירות אחת מחוץ לבית הוריה, ובשנת השירות השנייה הייתה קומונרית בסניף תנועת הנוער הקרוב לביתה. אחר כך למדה אדריכלות באריאל, ובזמן הלימודים הכירה את בעלה. כיום יש להם שישה ילדים והם מתגוררים במושב שלווה הסמוך לקריית גת.
את הפגיעה המינית הראשונה עברה כשהייתה ילדה, והמסכת הזאת נמשכה על פני שנים ארוכות, מייסרות, עד שהגיעה לגיל 15. במהלך התקופה הזאת לא עלה על דעתה לספר לאיש מבני משפחתה על מה שעובר עליה. "זה היה מודחק ומפחיד כאחד", היא מספרת. "אי אפשר לתאר את רמות הבושה. את מרגישה לא בסדר, כילדה את לא חושבת שהוא לא בסדר".
"היה חשוב לי לשמוע ממנו את המילים: 'אני עשיתי לך את הדבר הרע הזה', לקבל אישור שאני לא מדמיינת, ויותר מזה: שיגיד שזה לא באחריותי ולא באשמתי"
פחדת שלא יאמינו לך?
"אפילו לא הגעתי לחשוב על זה. הייתי בהדחקה".
רוזנס מספרת פעם אחר פעם על תחושת בדידות איומה בתוך הפגיעה. "זה לבד תהומי", היא מדגישה. "את מרגישה אשמה ובושה, תחושה שאת מקולקלת ואין לך את מי לשתף. כל העולם חושב שאת טובה, שאת מעולה ומדהימה, ואת לבד עם הכאב והשבר ותחושת הלכלוך. את מרגישה שאת היחידה בעולם שחווה את הדבר הזה. את יודעת איך זה הפסיק?", היא שואלת ומשיבה: "משהו בתוכי, לא יודעת איך ולמה, אמר 'סטופ, לא עוד'. אני זוכרת את עצמי אחרי הפעם האחרונה נתקפת בתחושת גועל נוראית ואומרת לעצמי - זה לא יקרה עוד פעם. זקפתי קומה וזה הפסיק, אפילו לא הייתי צריכה להגיד את זה במילים. כנראה שידרתי החוצה את הכוח הזה שקיבלתי".
ומשום שהפוגע הוא אדם קרוב אלייך, המשכת לראות אותו לא מעט. איך הרגשת עם זה?
"הייתי מאחלת לו בלב שימות. לא רציתי לראות אותו בחיים שלי, אבל אי אפשר שלא. כשראיתי אותו באירועים, אמרנו 'שלום־שלום' ומבחוץ הייתי נחמדה, אבל מבפנים שרף לי, הגוף שלי צרח. אחרי שזה נגמר, היו חודשים שלא דיברנו, מחקתי אותו מרשימת אנשי הקשר בטלפון שלי".
והוא לא פנה אלייך?
"לא. הרגשתי שהוא כועס עליי. בלי לדבר היה מין מסר סמוי שמה שקרה נשאר בינינו ולא יוצא החוצה.
"את יודעת מה עזר לי? המדבקות האלה, שמודבקות בשירותים וכתוב עליהן 'את לא לבד' ועם מספר הטלפון של קו סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. אני חבה להם הרבה. מעולם לא התקשרתי, אבל עצם זה שידעתי שיש דבר כזה, שיש עוד מי שעברה את מה שאני עברתי ושיש מענה, שיש מי שיקשיב לי אם אתקשר, זה היה המון בשבילי. זכרתי את המספרים בעל פה, אבל עדיין לא הייתי מוכנה".
השירות הלאומי היה הפעם הראשונה שהיא יצאה מהבית. "זה היה מדהים עבורי", היא אומרת. "סוג של חופשת שחרור". עם תחושת השחרור הגיע הרצון לשחרר את מה שאגרה בתוכה. היא החליטה לספר לאחותה. "פחדתי עליה, חשבתי שאולי גם היא נפגעה, וגם לא יכולתי לשמור את זה עוד לבד. הייתי בת 19, מגיל שמונה סחבתי את הדבר הזה לבד, וזה הטריף לי את החיים. סיפרתי לה. לא אמרתי בדיוק מה היה, רק אמרתי שהיה. זעזעתי את עולמה".
חשבנו שהמשפחה תתפרק
אחרי שנולד הילד השלישי והיא הרגישה את הדיכאון משתלט עליה, פנתה רוזנס למטפלת אחרת. "המטפלת שאלה אותי מה אני רוצה שיקרה. אמרתי לה שאני רוצה לספר את הסיפור שלי לאח שלי. היא אמרה לי, 'לכי על זה'. משם התחילו להתגלגל העניינים".
היא סיפרה לאחיה, שהיה אז סטודנט לפסיכולוגיה. "הוא היה אמפתי מאוד, האמין לי, חיבק אותי. התחילה להיווצר לי קבוצת תמיכה. יחד חשבנו מה אפשר לעשות. חשבנו שאם נספר את הסיפור, העולם יתמוטט, המשפחה תתפרק. זו הייתה ההרגשה. הבנו שהניסיון מלפני החתונה לא עבד ושאולי זה לא הכיוון, אז ניגשנו למרכז לטיפול במשפחות. הפסיכולוגית ליוותה אותנו, ולאט־לאט הגענו למסקנה שמה שאנחנו רוצים לעשות זה להביא את הפוגע למרחב הטיפולי - ויהי מה".
צדק מאחה לא מתאים לכל אחת
באותו מרחב טיפולי, לפני 13 שנה, היא התחילה תהליך של "צדק מאחה" - והאדוות שלו ממשיכות ללוות אותה עד היום.
הליך צדק מאחה הוא גישה שבה במקום להתמקד בענישה שואפים לתקן את הנזק שנגרם ולשקם את הקשרים בין הפוגע לנפגע. בפגישות, שנעשות בליווי מנחה מקצועי, מתמקדים בהבנת ההשלכות של העבירה על המעורבים, ברגשות ובלקיחת אחריות. התהליך מאפשר לנפגע לחוות תחושה של העצמה והחזרת השליטה, כמו גם קבלת הכרה בפגיעה ותשובות מהפוגע. הפוגע מקבל הזדמנות לבטא חרטה ולהשתתף בהחלטה על תיקון הפגיעות.
דוח של הוועדה הבין־משרדית לבחינת הטיפול בנפגעות עבירות מין בהליך הפלילי מ־2020 המליץ לפתח ולקדם את השימוש בתהליכי צדק מאחה במקרים של עבירות מין במערכת המשפט הישראלית. אבל רוזנס מבהירה: "הליך של צדק מאחה לא מתאים לכל אחת. זה לא מתאים למי שנפגעה ממישהו זר, לא מתאים למי שהפוגע שלה הוא פוגע סדרתי. אנשים כאלה מקומם בכלא, יש למצות איתם את הדין עד תום".
במסגרת ההליך רוני כתבה לפוגע מכתב עם מספר הטלפון של הפסיכולוגית. "היה שם איום: כתבתי לו, 'או שאתה מתקשר וקובע איתה פגישה או שאני אפנה למשטרה'", היא מספרת. "מבחינתי הייתה רק אופציה אחת: אני הולכת לצאת מהכלא הזה, אז אני משתחררת ממנו בדרכי שלום, ואם לא, לא הייתה לי בעיה שהוא יהיה בכלא".
האיום עבד. הפוגע קבע פגישה עם הפסיכולוגית. כך התחיל תהליך הדרגתי של פגישות נפרדות, פגישות שלו עם בני המשפחה ואז, כעבור כמה חודשים, פגישות משותפות שלו ושלה. "היה חשוב לי לשמוע ממנו את המילים: אני עשיתי לך את הדבר הרע הזה. היה לי חשוב לקבל אישור שאני לא מדמיינת, ויותר מזה: שיגיד שזה הוא עשה, שזה לא באחריותי ולא באשמתי. באחת הפגישות אמרתי לו: הייתי ילדה, הדחקתי הרבה, אני זוכרת קטעי דברים ורוצה לשמוע ממך בדיוק מה היה".
שאלתי את אחותי, 'את אוהבת את הגוף שלך?', והיא אמרה לי, 'אני מתה עליו'. אמרתי לעצמי איזו דפוקה אני, למה אני כל כך שונאת את הגוף שלי, והחלטתי לקחת את עצמי בידיים"
ומה הוא אמר?
"אני אמרתי את מה שאני זוכרת, והוא אישר. עדיין לא הכול סגור לי. אני יודעת שהיו דברים שאני לא זוכרת ושהגוף שלי מרגיש, אבל היום פחות אכפת לי, ואני לא בטוחה שאני רוצה לדעת".
היה חשוב לך לשמוע שהוא מצטער?
"כן, הייתה בקשת סליחה כנה, בכי תמרורים אמיתי בחדר. היה לילה אחד שלא מצאו אותו, והיה מי שנבהל. לי לא היה אכפת, אנשים אחרים חיפשו אותו".
סלחת לו?
"אני עדיין לא יודעת להגיד, אבל אני חיה בשלום עם עצם קיומו. לאחרונה ישבנו לקפה, והוא אמר לי שאין יום שעובר שהוא לא מרגיש את האשמה וכואב את הסבל שהוא גרם לי בחיים. הוא אמר: 'אני חייב להחזיק את האשמה הזאת, את הכאב הזה, אחרת לא אוכל לחיות'. הוא לא יכול למחול לעצמו עד הסוף, וזה בסדר לי. אם הייתי במקום אחר הייתי סולחת בשלמות. הייתי אומרת לו, 'תחמול על עצמך'. אבל זה לא תפקידי. שמישהו אחר יגיד לו".
אני עדיין חושבת על זה שאמרת שנפגשתם לקפה.
"כיום אנחנו בקשר די טוב. הוא חלק מהחיים שלי, ואני מרגישה בנוח להיות בסביבה שלו. יש מתיחות פנימית כשאני רואה אותו ברגע הראשון, אבל זה לא מפחיד או מכעיס. זה שונה שמיים וארץ ממה שהיה לפני התהליך".
את מרוצה מכך שעברת את התהליך מולו?
"אם הייתי מטפלת רק בעצמי, זה היה טוב וחיובי, אבל הייתי מחזיקה בעצמי מתח כל כך גדול וכעס כל כך גדול שלא יכולים לצאת. להוציא את הרגשות האלה מולו, זה היה הדבר הכי חזק בכל התהליך - להחזיר אליו את שקית הזבל במלואה. להגיד לו, 'קח את הזבל שלך, אני לא יכולה להחזיק אותו יותר, הוא הורס אותי'. ברגע שהמשא הזה ירד, הפכתי לאדם חופשי".
מה לגבי החשש שהמשפחה תתפרק?
"הפסיכולוגית הציעה שהוא יספר לכל אחד מהקרובים בעצמו בחדר הטיפולים, בלעדיי. היו פעמים שקצת כעסתי, כי זה לא היה באמת כל הסיפור, והייתי צריכה לעשות כמה יישורי קו. בסופו של יום כולם מסכימים שזה היה צעד טוב, בריא ומתקן והמשפחה לא התפרקה".
"לאדם שפגע בי הייתי מאחלת בלב שימות. כשראיתי אותו באירועים, אמרנו 'שלום־שלום' ומבחוץ הייתי נחמדה, אבל מבפנים שרף לי"
במשך עשר שנים עסקה באדריכלות, עד שבמסגרת הטיפול שעברה הבינה שהיא רוצה להגשים חלום. כיום היא משמשת כ"תומכת נהיגה" לנשים ולגברים שמפחדים לעלות לכביש, ולאחרונה התחילה לימודי הוראת נהיגה. "כשהייתי צעירה הכביש היה המקום שבו הרגשתי הכי הרבה ביטחון, ורציתי שעוד אנשים יחוו אותו ככה", היא אומרת. "הכביש הוא מרחב גברי, ועצם זה שאני נוהגת עם אמון מלא בעצמי מהווה מסר שהעולם הזה שלי, ואף אחד מכם לא יעז לפגוע בי".
מרחב פתוח ובטוח
כיום, כשהיא מספרת במסגרות שונות על התהליך שעשתה עם הפוגע שלה, היא נתקלת בהתנגדויות. היא מבינה אותן. "כנפגעת את רוצה צדק, לפני שאת רוצה משהו שיאחה את הפצעים", היא אומרת. "באותו זמן לא שאפתי שאהיה במקום שבו אני נמצאת כיום, לא חשבתי שאוכל להצליח לדבר עם הפוגע. אני יכולה להגיד היום למי שנמצאת במקום שבו הייתי, שאת צריכה לכעוס את הכעס הכי גדול שלך ולרצות שהוא ייקח את כל האחריות. את צריכה לחשוב על עצמך, על הצדק שלך, על הבריאות שלך. העבודה היא להבין שאת לא אשמה".
לאחרונה נחשפו מקרים רבים של פגיעות מיניות בחברה הדתית והחרדית. מה צריך לקרות כדי שנפגע או נפגעת מהחברה הדתית לא יישארו לבד עם הפגיעה?
"קודם כול, זה צריך להיות בית שמדברים בו על דברים. אם לא מדברים על זה בבית, צריך מסגרת חיצונית - קהילתית או אחרת - שמאפשרת מרחב פתוח ובטוח".
היא עצמה מהווה מרחב בטוח לנשים, כחלק מצוות מוגנות שהקימה בקהילה שלה. בנוסף, היא חברת ועד מנהל בעמותת "בית דינה" (מרחב המאפשר תמיכה קהילתית, הכרה והחלמה למתמודדות ולמתמודדים עם פגיעה מינית). במסגרת עמותת "יוצאים לאור" גם פתחה קבוצת תמיכה לנשים באזור מגוריה, "ולי עצמי יש מקום שם להיות הילדה הנפגעת ולא האישה שהתמודדה והתגברה".
