סיפורה של אורינא רענן (80), גרושה, אם לבן וסבתא לשלושה, גמלאית של התעשייה האווירית וסקיפרית, מתגוררת בדיור המוגן מגדלי הים התיכון בבת ים
"את שמי, שפירושו 'תני אור, בבקשה', המציא סבא שלי, אליהו קופמן. אני הבכורה בין שלוש בנות שנולדו לאמי שרה ולאבי, מרדכי רענן, שהיה מפקד האצ"ל בירושלים. אמא שלי ישבה במעצר בבית המעצר קישלה כשהייתה בהיריון איתי, ואני נחשבת לצעירת האסירות של האצ"ל, חלק מ'דור הנסיכים' של הארגון. נולדתי ב־1945, וכשהייתי פעוטה זכיתי להתפרסם ב'לאשה' בתור 'התינוקת של השבוע'.
כשהייתי בת 12 הוריי התגרשו. אחרי שנה אבי נישא לאישה שהביאה איתה את בתה, ונולדו להם בת ובן משותפים. הם אחי ואחיותיי, בלי התואר 'למחצה'. אחרי הגירושים גרתי עם אמא ושתי אחיותיי בתל אביב. היו לי ילדות ונעורים רגילים, בצבא שירתתי בבקו"ם, ואחרי השחרור עברתי לירושלים ולמדתי באוניברסיטה העברית. עשיתי תואר ראשון בביולוגיה, תואר שני בגנטיקה ומיקרוביולוגיה והמשכתי לדוקטורט באוניברסיטת תל אביב. במהלך הלימודים נישאתי, ואחרי כמה חודשים התגרשנו ברוח טובה. לימים נישאתי שוב, לגנטיקאי פרופ' ישראל אשכנזי ז"ל. נולד לנו ילד, שבשבילי הוא בן יחיד ומצד אביו הוא אחד משישה. כשהתגרשתי בשנית, בני היה בן 4-3, ומעולם לא רציתי להינשא שוב, כי לא מצאתי את מקומי במוסד הנישואים.
אחרי חמש שנים של מחקר לדוקטורט, הרגשתי שאינני מתקדמת והחלטתי להפסיק. היו לי תארים, אבל לא היה לי מקצוע מעשי. ניסיתי לעסוק בהוראה, אך לא מצאתי בזה עניין, ובעצת מכר שעבד בתעשייה האווירית התקבלתי לעבוד שם כעורכת טכנית. כמה שנים הייתי המתעדת הרשמית של הטיל 'גבריאל', עד שפיתוחו נפסק. המשכתי בנושאים אחרים עד שעברתי לתיעוד הלוויינים שפותחו בתעשייה האווירית.
"כשהגענו לבית אריה, עדיין לא היו שם ביוב ומים זורמים. הבאנו מים בדליים שקשרנו לגג המכונית. לא פעם רגמו אותנו באבנים בדרך"
כל אותה תקופה התגוררתי עם בני בדירות שכורות בסביון, ואז סיפרו לי שקבוצה מעמיתיי עומדת להקים יישוב קהילתי והתחברתי אליהם. במסגרת מועצה אזורית בנימין, מעבר לקו הירוק, הקמנו יישוב שהחל כ'לבונה' ובהמשך קיבל את השם בית אריה. בני ואני היינו הראשונים במתיישבים, כשעדיין לא היו ביוב ומים זורמים. הבאנו מים בדליים שקשרנו לגג המכונית. הבן שלי, שהיה בכיתה ד' כשעברנו לשם, המשיך ללמוד בבית ספר ביהוד. הדרכים ליישוב עברו דרך כפרים לא ידידותיים בלשון המעטה ולא פעם רגמו אותנו באבנים. לא היה קל, אבל הייתה בהחלט חלוציות, כל סלילת כביש הייתה חגיגה. בשלב מסוים לקחתי חל"ת מהעבודה, ובמשך שנה הייתי מזכירת החוץ של בית אריה.
כשבני סיים את התיכון ואת השירות הצבאי כחובש קרבי, הוא למד משחק בבית צבי ואחרי שנתיים נסע ללונדון ללמוד בימוי. אני נשארתי לבד בבית אריה, המשכתי לעבוד בתעשייה האווירית, ואת חיי התרבות האינטנסיביים שלי עשיתי בתל אביב.
"קניתי את הסירה במחיר מצחיק והתחלתי לשפץ אותה לבדי. איש אחזקה של 'צופי ים' לימד אותי איך מקלפים צבע, צובעים ואוטמים"
קצת לפני גיל 50 החלטתי לעבור לגור בתל אביב. אחרי חיפושים רבים שלא העלו תוצאה סבירה, סיפרה לי חברה על ידידה שגרה כבר שנים בסירה ביפו. ביקרתי אותה וגיליתי שמגורים בסירה מנתקים אותך מצד אחד ועוטפים אותך מצד שני, ומאפשרים בעצם בדידות מרצון, שמאוד התאימה לי, בטח יותר מדירת שותפים או בית דירות צפוף בתל אביב. הכירו לי בחור עם סירה שהתכוון לנסוע לתקופה ממושכת לחו"ל וחיפש מישהו שיגור בסירה שלו תמורת תשלום ההוצאות. התנדבתי והתאהבתי ברעיון. כשהוא הקדים את שובו והייתי צריכה לעזוב, בדיוק עמדה למכירה סירה גרוטאה של 'צופי ים' שהוצבה על גבי כלונסאות במספנה ביפו. קניתי אותה במחיר מצחיק והתחלתי לשפץ אותה לבדי. איש האחזקה של 'צופי ים' לימד אותי איך מקלפים צבע, איך צובעים, איך אוטמים, הדריך אותי אילו כלי עבודה לקנות. עבדתי עליה כשנה, תוך כדי מגורים בה, והמשכתי לעבוד בתעשייה האווירית. כשסגרו את המספנה ביפו מצאתי מישהו שיעביר אותה למספנה מסודרת בתל אביב, ושם סיימתי את העבודה. לשמחתי, התפנה מקום עגינה בשכירות חודשית, ואני גרתי שם, בסירה שלי.
אנשים שואלים אותי תמיד אם לא פחדתי לחיות כאישה לבד על סירה. התשובה שלי שלילית מוחלטת. אני לא יודעת פחד! מעולם לא נעלתי דלת בסירת מגוריי. הייתי מיודדת עם כולם ואף פעם לא הרגשתי שיש לי סיבה לפחד. בעניין הבדידות – כאמור, זו הייתה בדידות מרצון. במשך שנים היו לי שתי כלבות, עד שהן נפטרו בשיבה טובה ולא לקחתי כלב אחר.
אחרי שנה שבה גרתי בסירה והבנתי שזה מה שאני רוצה, השכרתי את הבית בבית אריה, מסרתי חלק ניכר מהחפצים והאביזרים, יצאתי עם שני סטים של כלים, שניים־שלושה סירים ועם הרגשה נהדרת שהתנקיתי מכל הדברים המיותרים. לעומת זאת, לא ויתרתי על חיי התרבות העשירים. הלכתי הרבה להרצאות, קונצרטים והצגות, שיחקתי ברידג', קראתי המון, נפגשתי פה ושם עם חברות ועם אחיותיי. בני, שהכיר בלונדון את אשתו, חזר ארצה נשוי והקים משפחה.
בשלב מסוים החלטתי שאם יש לי סירה שיש לה מנוע, עליי לדעת להפליג בה, עד אז הסירה עגנה. עברתי קורס סקיפרים והוצאתי תעודת משיט בינלאומי. ואז, במסגרת מבצע של פיטורי ייעול בתעשייה האווירית, בעקבות ביטול תוכנית מטוס הלביא, יצאתי לפנסיה מוקדמת והחלטתי להפליג. מכרתי את הסירה ואת הבית וקניתי סירת מפרשים משוכללת ונהדרת שקראתי לה 1 LADY.
23 שנים חיינו יחד, אני והליידי. היינו אינספור פעמים בקפריסין, טורקיה ויוון, עם צוות, כמובן, אבל היא לא הפליגה הרבה מעבר לזה. להכין להפלגה סירה שאת גרה בה זה סיפור מסובך. הפלגתי הרבה יותר כחלק מצוות בסירות של אחרים, אבל לא הגשמתי את חלומו של כל סקיפר – ולא חציתי אוקיינוס. אשאיר זאת לגלגול הבא. בזמן היבשה שלי עסקתי ביוגה ובבודהיזם.
לפני כשנתיים וחצי החלטתי למכור את הסירה, והקונה אמר שאני יכולה להמשיך לגור בה. ואז פרצה המלחמה, ולא היה לי בסירה שום מרחב מוגן. הבן שלי הציע שאבוא אליו ואל משפחתו, וכך עשיתי. אחרי כשבוע בבית ההומה שלהם הרגשתי שכשאני לבד במלחמה, הבדידות קשה לי, וכשאני לא לבד אני מתגעגעת לבדידות. עם כל אהבתי להם, החלטתי לחזור לסירה.
"הבחירה שלי לעבור לדיור מוגן מפתיעה רבים ממכריי. מחיים של לבד עברתי בבת אחת לחיים של יחד. זה בהחלט מעבר חד, אבל אני מתרגלת"
במקביל, החלטתי לבדוק מעבר לדיור מוגן. בני ואשתו באו איתי, ראינו כמה מקומות של דיור מוגן באמצע תל אביב, ואז הגענו למגדלי הים התיכון בבת ים, והרגשתי שזה המקום שלי. שנים רבות קודם לכן התגוררו שם הורים של חברה שלי, וכשביקרתי אותם אמרתי שפה אני רוצה להזדקן. כבר שנה וחצי אני שם, שמחה כל יום בבחירה שלי. נחמד לי עם האנשים ועם הצוות, ואני ממשיכה ליהנות מהצגות, הרצאות וסרטים בתל אביב, כפי שעשיתי ב־30 שנותיי בסירה ועוד קודם לכן.
הבחירה הזו מפתיעה רבים ממכריי. מחיים של לבד עברתי בבת אחת לחיים של יחד. זה בהחלט מעבר חד, אבל אני מתרגלת. יותר מזה, אני חברה בוועד הדיירים ולא יכולה לעבור במסדרון בלי שעוצרים אותי בשאלה או אומרים לי משהו. לא קל לי להיות כל כך נגישה לאנשים. כשאני מספרת לבן שלי על לוח הפעילויות העמוס שלי, אני מוסיפה: 'ואני בסך הכול רציתי להזדקן בשקט!', ואנחנו צוחקים".
שורה תחתונה: "על המים גיליתי את האמת שלי - לא ההגעה ליעד היא מטרת החיים, אלא המסע עצמו".
