פרויקט "מפיצות אור" מציב זרקור על נשים יהודיות ברחבי העולם, שנרתמות למען ישראל של אחרי 7 באוקטובר, ונלחמות באנטישמיות. אחת מהן היא סטפני קרונסון (56), יועצת תקשורת עצמאית. נשואה ואם לשניים (25, 22), המתגוררת בלונדון, אנגליה.
ההתחלה: "גדלתי ביוהנסבורג, דרום אפריקה, בבית יהודי מסורתי. ביקרתי בישראל בפעם הראשונה כשהייתי בת 17, אבל רק כשחזרתי בפעם השנייה, שלוש שנים אחר כך, התאהבתי במדינה. למדתי באולפן בקיבוץ עין השופט, והתקבלתי בחום על ידי הקיבוצניקים. טיילתי ברחבי הארץ ויצרתי קשר עמוק עם המקום. הוקסמתי מהישראלים".
קשר משפחתי: "כיום אני גרה בלונדון, שאליה עברתי לפני 25 שנה. יש לי חברה טובה בנתניה, ולבעלי יש בישראל דודה ובני דודים. ביקרתי בישראל כבר כעשר פעמים בסך הכול, הפעם האחרונה הייתה בפברואר השנה. האהבה שלי למדינה כנראה קשורה לאינסטינקט ההישרדותי שלי וגם להיסטוריה ולהמשכיות שאני מרגישה כשאני שם. זה קשר עמוק, זו הרגשה. זה מקום שבו אני לא שונה. בישראל אני יכולה להיות יהודייה בלי לחשוב על זה".
7 באוקטובר: "הייתי בבית. אני אפילו לא זוכרת מה עשיתי, הזיכרון הוא מטושטש. אני רק זוכרת את ההרגשה: הלם, חרדה, בלבול, שוק. איך זה קרה? איך תפסו את ישראל לא מוכנה? כשאחיין שלי שהיה אצלנו הראה לי סרטונים של חמאס, הרגשתי חולה. פשוט בכיתי. לא ישנתי במשך שבועות, ואני לא חושבת שישנתי כמו שצריך מאז".
להילחם על דעת הקהל: "כבר ב־7 באוקטובר ידעתי שאנחנו יושבים על פצצה מתקתקת ושתוך 24 שעות העולם יפנה נגדנו. באותו שבוע פתחתי בלוג והתחלתי לכתוב, כדי להילחם במידע השגוי והדיסאינפורמציה על ישראל. כיום אני פעילה מאוד ברשת X (לשעבר טוויטר). תמיד הייתי מודעת ל’ישראלופוביה’ ולביקורת הלא מידתית כלפינו. אנטישמיות באנגליה היא לא דבר חדש, אבל לא ציפיתי לעוצמה שבה זה יתפרץ".
להילחם בשנאה: "לפני חצי שנה הצטרפתי לצוות המוביל של ארגון Stop the hate, שהוקם על ידי יוכי דוד ואיתי גלמודי, שני ישראלים שחיים בבריטניה. הפעילות העיקרית שלנו היא הפגנות נגד, כלומר – להפגין מול צעדות של פרו־פלסטינים שמתקיימות בלונדון. המטרה היא לעמוד מולם, להציג מסר חיובי על ישראל ולקרוא לשחרור החטופים. התגובות בהפגנות יכולות להיות מאוד רעילות. פעם אחת מישהו אמר לי 'פאק אוף, ציונית טיפשה'. שמעתי אמירות כמו ‘תנו להיטלר לסיים את מה שהוא התחיל’. השנאה הזו מאיימת. הרבה מהאנשים במצעדים האלה אפילו לא יכולים להצביע על ישראל במפה. תמיד יש שם הרבה משטרה – אם כי לא פעם נעצרו אנשים דווקא מהצד שלנו. יש לנו עורכי דין שנכנסים לתוך המחנה הנגדי עם מצלמות גוף, והם מזהים אנשים שמפרים את החוק ומדווחים על כך".
לא רק יהודים: "אנחנו עובדים בשיתוף פעולה הדוק עם קבוצה פרו־ישראלית בשם Our Fight שחבריה אינם יהודים, וכן עם קבוצת ‘נוצרים נגד אנטישמיות’ בראשות הכומר היילי אייס. הם באים איתנו להפגנות כל שבוע. חשוב מאוד שיהיו לנו בעלי ברית. אנחנו לא יכולים לתמוך בעצמנו לבד, אנחנו צריכים אנשים נוספים. בנוסף, אם אנשים מחוץ לקהילה תומכים בנו יש לכך השפעה רבה – זה גורם לכך שיותר מקשיבים לנו".
לעשות טוב: "אני תומכת בארגונים ויוזמות נוספים, כמו Cards that Care ששולחת כרטיסים למשפחות שכולות, משפחות חטופים וחיילים פצועים וארגון בשם You be their light שמארגן תפילות למען צה"ל והחטופים. לאחרונה הייתה לי הזכות ללוות מטעם הארגון קבוצה של אלמנות בטיול בקמדן מרקט. כל יום יש משהו חדש".
להסיר את הסיכה: "מצד אחד, אני מרגישה בטוחה בחיי היומיום. אני מסתובבת עם סיכת החטופים שלי ולא קיבלתי עד עכשיו תגובות על כך. מצד שני, כשאני עולה לרכבת התחתית אני מסירה אותה, ואם יש איתי פוסטר של חטוף – אגלגל אותו. בשכונה שלי יש מלא סטיקרים וגרפיטי של ‘פרי פלסטיין’, הורדנו אותם והתלוננו לשגריר.
“איבדתי בשנה האחרונה כמה 'חברים' או קולגות שהתבטאו בצורה מלאת שנאה או ההפך – שתקו. יש סיפורים מחברים על אנטישמיות נגד רופאים יהודים בשירות הבריאות הציבורי, וכמובן באוניברסיטאות. לאחרונה הותקף אוטובוס של בית ספר יהודי באבנים והתוקפים צעקו ‘פאק איזראל’. מישהו שאני מכירה קיבל איומים מהשכן שלו ונאלץ לעבור דירה. צריכים להיות זהירים".
לעשות עלייה: "אני ובעלי דיברנו על זה, והחלטנו לחכות ולראות מה יקרה בשנה הקרובה. זה לא פשוט. יש לנו את החיים שלנו כאן, קהילה, חברים. הילדים שלי חיים כרגע מחוץ לבריטניה, אבל הבת שלי רוצה לחזור. הגירה זה קשה וישראל זה מקום שקשה לחיות בו, אבל בסופו של דבר, אם לא יהיה שיפור בכיוון שאליו זה הולך - נהיה טיפשים אם נישאר. הרבה אנשים שאנחנו מכירים מדברים על כך וחלקם כבר עשו עלייה".
המסר שלי לנשים ישראליות: "אתן נותנות לנו השראה. יש לנו כל כך הרבה אהבה לישראל ואנחנו באלף אחוז מאחוריכן. אנחנו איתכן ולא נרפה. אנחנו גאים בישראל. היא עדות יוצאת דופן לחוסן אנושי, התגברות על מצוקות, תקווה וחדשנות - ובמידה לא קטנה בגלל הכוח והנחישות של הנשים שלה. אני זוכרת שבהפגנה שנערכה לאחרונה החזקתי כרזה של החטופים והרגשתי שאני מתחילה לדמוע. כמה נשים ישראליות שהיו שם ראו אותי וניגשו לחבק אותי. זה היה רגע יוצא דופן של סולידריות. הודינו אחת לשנייה".
