יש סמכות אחרת, סמכות שאינה נכפית בכוח. היא נובעת מאיכות היחסים המתקיימים בין הצדדים המעורבים. זו סמכות המתקשרת למומחיות, לבקיאות ולאמון. היא מוענקת בשל ההרגשה הנפלאה שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו ועל כוונותיו בעיניים עצומות.
אני איתו גמרתי
"אתה יכול להכות אותי. נו, תעשה את זה", אמר ערן בן ה־15 לאביו, כשפניו מוסבות לעבר דלת היציאה. האב איבד את עשתונותיו ברגע שבנו הזכיר שימוש בסמים. "אם אתה תיגע בסמים, אתה לא תישא את שם המשפחה שלי", צעק האב, "אני לא מוכן שבמשפחה שלי יהיה מישהו מסומם שלא עושה עם עצמו כלום".
הרגע הזה מסמל את התרסקותה של הסמכות ההורית המסורתית. סמכותו של האב התנפצה לרסיסים, והבן - שלא היה יכול לשאת את השקט שלפני הסערה - בחר להסלים את העימות. האב, מובס, יצא מהחדר ואמר: "אני איתו גמרתי".
מצבים כאלה מוכרים לרבים מאיתנו. רגעים שבהם אנו מאבדים שליטה, מרגישים חסרי אונים ובודדים מול בני משפחתנו האהובים. במקום שבו היינו אמורים להיות חזקים ובטוחים, אנחנו חשים תלושים וחלשים.
אך יש דרך אחרת להבין ולהפעיל סמכות הורית, כזו שאינה מתבססת על כוח, על הפחדה או על עונשים. סמכות הנובעת מאיכות היחסים שאנו מפתחים עם ילדינו.
סמכות מקורה במילה "לסמוך". כשילדינו סומכים עלינו, כשהם בוטחים בנו ובכוונותינו כלפיהם, הם מעניקים לנו סמכות באופן טבעי. זו סמכות המבוססת על אמון, על כבוד הדדי ועל מערכת יחסים איכותית.
במערכת יחסים מסוג זה אין צורך בהפעלת כוח, באיומים או בעונשים. האיכות מחליפה את הסמכות הנשענת על כוח, ומייתרת את תוצאות הלוואי השליליות שלה.
עוברים למגננה
במהותם עונשים משיגים את ההשפעה ההפוכה מזו שהתכוונו אליה. אנחנו רוצים שיעריכו ויאהבו אותנו, ולא שיצייתו לנו באין ברירה ומתוך העמדת פנים.
כשהסמכות שלנו עומדת במבחן והיא לא מובנת מאליה, אנחנו נוטים לזהות את התנהגות ילדינו כהתקפה עלינו כהורים ועל ערכנו העצמי. אנחנו עוברים למגננה ולהתקפה, בעוד שלמעשה ילדינו אינם מתקיפים אותנו כלל וכלל - הם מתגוננים מולנו, בכלים היחידים העומדים לרשותם.
הצורך שלנו להיות צודקים ולהוכיח את סמכותנו מוביל לעימותים הרסניים, כשבמציאות אנחנו בעיקר נשפטים על ידי עצמנו, וחוששים מפני כישלון הורי.
לחץ מיותר
איתי, אב לבן ובת בגילים עשר ושמונה, הוא דוגמה לשינוי אפשרי. איתי התקשה מאוד עם העובדה שבנו לא רצה להשקיע בלימודים בחופשת הקיץ. "אני לא מבין מה אני עושה לא נכון", אמר איתי, "כמה דקות של תרגול יכינו אותו מעולה לשנת הלימודים".
אך ככל שאיתי התעקש, כך הוא "איבד" את שני ילדיו. הם נמנעו מלהיות לידו כשלא הייתה תוכנית ברורה, וסירבו בכל תוקף ללמוד איתו מתמטיקה ואנגלית.
לאחר עבודה פנימית הבין איתי שלא היה אפשר למנוע את תגובותיו האוטומטיות, שהן תוצאה ישירה של חוויות קשות שעבר בילדותו. הוא הצליח לסלוח לעצמו למרות העצב שהרגיש בשל הפגיעה בילדיו. העיוורון ותחושת האשמה פינו מקום לאמפתיה.
בשיחות אישיות שיזם איתם, הוא שיתף אותם בהבנה שהוא מפעיל עליהם לחץ מיותר. הוא הודה בפניהם שאילו הוא היה במקומם, גם הוא היה מרגיש כמותם, וכפי הנראה גם הוא היה מסרב להשקיע בלימודים בחופש הגדול.
התוצאה? בתחילת שנת הלימודים פנה אליו בנו וביקש עזרה בחשבון. "כמעט התפתיתי להעיר לו", סיפר איתי, "רציתי לומר, 'אתה רואה? אם היית מקשיב לי, לא היה נוצר הפיגור הזה', אבל עצרתי. אמרתי לו שאני שמח שהוא פונה אליי, ושיגיד לי מתי מתאים לו".
זה שינוי מהותי בתפיסת הסמכות ההורית. במקום לכפות ולדרוש, איתי למד לשמור על סבלנות ולאפשר לבנו לפנות אליו מתוך בחירה. מאז הם קיימו כמה מפגשי למידה משותפים, ואפילו בתו של איתי שאלה את אמה למה אבא יושב רק עם אחיה ואיתה לא.
ללמוד מהילדים
במקום ובזמן שבהם מתעורר צורך בהטלת סמכות, אפשר להחליפו ביצירת מרחב איכותי. מרחב איכותי מכיל בתוכו קשב, קבלה, אמפתיה וראייה ארוכת טווח. הוא כולל הסכמה ללמוד מהילד ומבת או בן הזוג את נקודת המבט שלהם על בורייה.
חשוב ללמוד לא כאמצעי להשתלטות, אלא כדי להכיר באמת את הסיבות שגרמו לילדינו לראות את הדברים כפי שהם רואים אותם ושגורמות להם להתנהג כפי שהם מתנהגים.
כשאנחנו רואים את ילדינו ומכבדים אותם, אנחנו זורעים את הזרעים שיתפתחו ליכולת שלהם לראות אותנו וכל זולת אחר. אנחנו יוצרים ומייצבים איכות, המאפשרת התייחסות שונה לצרכים העולים בנו.
איך לתרגל סמכות?
הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא להזמין את ילדינו לשיחה. מטרת השיחה היא אחת ויחידה - לשמוע ולהכיר את האופן שבו הם תופסים אותנו כהורים וכבני אדם.
בשיחה זו התפקיד שלנו הוא ללמוד ולא להסביר. אנחנו באים להכיר את החוויה המלאה שלהם מאיתנו כהורים. לא מתנצלים, לא מתקנים ולא נכנסים לדבריהם. ייעוד השיחה הוא לשמוע אותם כמה שיותר, ואם יש צורך, כדאי לרשום לעצמנו את מה שהם אומרים.
זה מצב רגיש ומורכב, והוא מאתגר את ההרגלים הטבועים בנו. קשה להם להיפתח וקשה לנו לשמוע. עלינו להקשיב באופן פעיל ומכבד כדי לאפשר להם לשתף אותנו בחוויה האמיתית שלהם.
אין צורך להגיב מיד. נודה להם על השיתוף וניקח את הזמן לחשוב ולעבד את הדברים. אם ילדינו עדיין אינם מוכנים לשתף, נכבד זאת וננסה שוב לאחר זמן מה.
להתמקד בעכשיו
יש תבונה רבה בהבנה שהתמקדות בעכשיו ממילא בונה את העתיד, ואילו הדאגה וההתרכזות בעתיד פוגעות בהווה, ומשכך פוגעות בעתיד.
כאשר אנו מצליחים לשחרר את הדאגה המתמדת ל"מה יהיה?" ומתמקדים באיכות הקשר שלנו עם ילדינו ברגע הזה, אנו יוצרים את התשתית הטובה ביותר לעתידם.
סמכות אמיתית איננה נכפית, היא מוענקת. היא נבנית מתוך יחסי אמון ואיכות, מתוך הקשבה כנה ומתוך הבנה שכולנו - הורים וילדים כאחד - לומדים ומלמדים זה את זה לאורך כל הדרך.
- הקטע פורסם בספר "לגדול ביחד - הורות בעידן אי־ודאות", מאת הפסיכולוג הקליני עמוס מיתר (כנרת זמורה ביתן)
פורסם לראשונה: 09:09, 16.04.25
