אפתח בהבהרה: אני אוהבת מאוד את המדינה שלי. באמת. אין לי שום רצון לעזוב אותה. דווקא 7 באוקטובר חידד לי עוד יותר עד כמה חשוב שתהיה לנו מדינה משלנו ושישראל היא המקום היחיד בעולם שבו אנחנו באמת יכולים להרגיש בטוחים. טוב. לפחות בין אזעקה לאזעקה.
ובכל זאת, כשהייתי לאחרונה בניו יורק במסגרת טיול בת המצווה של בתי, הרשיתי לעצמי לרגע להיסחף בפנטזיה. כשהחדשות העגומות המשיכו לזרום מהארץ על החטופים שעוד בשבי, על חידוש הקרבות ואז גם על המדינה האהובה שלי שעולה בלהבות, התחלתי לדמיין מחלון המלון שלי במנהטן את עצמי גרה באפר איסט סייד, בדירה עם פרקט וחימום תת־רצפתי, רצה לי כל בוקר בסנטרל פארק, עוצרת בהמשך לקפה ובייגל בדלי הפינתי, עושה את הקיץ בלונג איילנד ואת החורף באספן. כי אם כבר לחלום, אז עד הסוף: עם מעיל של מקס מארה ומדריך סקי בשם סוון.
אל דאגה. גם לפרט השולי - שכדי להתגורר בארצות הברית צריך ויזה ולא רק ויז'ן - הדמיון שלי מיד גייס פתרון: הצעת עבודה קוסמת עם אשרת מסודרת. אלא שאז, לפנטזיה השתרבב זיק עקשן של מציאות: העובדה שאני גרושה, אמא לילדה ויש לה אבא שחי בארץ. ולא רק שאני לא יכולה, גם לא הייתי רוצה להפריד אותה ממנו. מה שהזכיר לי את אחד החסרונות הכי פחות מדוברים בגירושים: את לא באמת חופשייה לתכנן תוכניות גדולות.
כשאת נשואה, ואחד מכם מקבל הצעת רילוקיישן, זה מסובך אבל ברוב המקרים עושים מאמץ. הצד השני נוטה לפרגן (או לפחות להסכים), מכניסים את הילדים לבית ספר בינלאומי ובעיקר כולם ממשיכים הלאה באותו בית (לא תמיד באותו מצב רוח, אבל לפחות באותה יבשת).אבל כשאתם גרושים? מה תגיד לגרושה שלך? "אני עובר ללונדון עם הילדים, תבואי גם, רק תמצאי לעצמך דירה, עבודה ובקטנה, תוותרי על החיים שלך בארץ". במקרה הטוב היא תצחק, במקרה הרע - תשלח לך עורך/ת דין.
וכך, לא פעם הזדמנויות מתפספסות, כשלפעמים אפילו לא מדובר ברצון לעבור למדינה אחרת, אלא אפילו לעיר אחרת, במיוחד כשיש הסכם גירושים שמחייב מגורים ברדיוס מסוים. פתאום מרחק של 35 ק"מ מרגיש כמו רילוקיישן למאדים.
ומנגד, במהלך השנים שבהן יצאתי לדייטים, יצא לי לפגוש גברים שבחרו בהקרבה גדולה: לחיות בנפרד מילדיהם. כאלה שהקימו משפחה בחו"ל, בין אם עם אישה מקומית או עם ישראלית שיצאה איתם להרפתקה, וכשהם החליטו או נאלצו לשוב לארץ בגלל עבודתם, היא בחרה להישאר עם ילדיה שם. וכמה שהם ניסו לשדר לי שהם התרגלו, שהם עושים זום פעם ביום - העיניים שלהם סיפרו סיפור של געגוע, של ויתור, של לב שנטען לדקות ספורות - ומיד נגמרת לו שוב הסוללה.
כך או כך, אני כבר הספקתי לחזור לארץ, להתרגל לשגרה ולהבין שיותר מכול אני שמחה לחיות במדינה שלי, במקום שבו אני יכולה להזמין "הפוך על בסיס מים" בלי לקבל מבט מבולבל. והחלום לרילוקיישן? התפוגג, אלא אם נניח הגרוש יקבל הצעת עבודה מסחררת לשנתיים, למשל, במנהטן. ואז אולי, רק אולי, אגיד לו: אני כבר אסתדר עם הוויזה, תן לי כתובת, ועד שאמצא דירה תשאיר מפתח ספייר. בתמורה אביא לך קפה ובייגל. אני מכירה דלי מצוין.
