סיפורה של ד"ר אסתר שקלים (71) מרעננה, גרושה, אם לשלושה וסבתא לשישה. משוררת, חוקרת קהילות ישראל, אוצרת אמנות יהודית, חוקרת אורחת ב"מרכז אליאנס" באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספר "מה נשתנה באמת?" (הוצאת כרמל מבית ידיעות ספרים)
"'בשביל מה את לומדת לתואר שני? בשביל לבשל גורמה סבזי?'. את השאלה הזו שאל אותי ב־1979 בחור איראני שהגיע להשלמת לימודים בישראל. בימים שלפני המהפכה באיראן זה לא היה יוצא דופן. אני עשיתי אז תואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים, והשאלה שלו לא הפתיעה אותי. באותה תקופה במשפחות פרסיות, כולל במשפחה שלי, נשים נועדו לגדל את הילדים ולבשל ותו לא.
נולדתי ב־1954 בטהרן, בת שנייה במשפחה של חמישה ילדים, להורים שעברו מאיספהן, שם הייתה הקהילה היהודית העתיקה ביותר באיראן. עלינו ארצה ב־1958, אני הייתי בת ארבע ואמי הייתה בהיריון עם אחותי. אחינו הצעיר נולד כאן.
שלחו אותנו לחצור הגלילית, אבל אבא, שהביא איתו שטיחים פרסיים, רצה לגור בעיר שבה יוכל להתפרנס. אחרי שבוע הוא שכר משאית, ומהר מאוד עברנו לדירה שקנה ביפו. משם עברנו לבת ים ואבא קנה חנות שטיחים. הוא בא ממשפחה ענייה, ומגיל שמונה הוא ואבא שלו הסתובבו עם חמור שנשא גלילי בדים ומכרו לכפריים. בזכות הרבה חריצות, עבודה קשה וחושים טובים הוא התקדם יפה, בגיל 24 כבר הייתה לו חנות בדים משלו עם עובד שכיר. עלינו ארצה עם המון כסף פרסי, אבל כאן התברר שהכסף לא שווה כלום, והוא התחיל הכול מההתחלה, בלי שפה ובלי עזרה. במהלך השנים שמו, פרץ שקלים, התפרסם, והוא התעשר.
4 צפייה בגלריה
אסתר שקלים בילדותה. "ידעתי שאישה פרסייה טובה היא צייתנית, מביאה לעולם הרבה בנים ושמנה"
(צילום: אלבום פרטי)
אמנם גדלתי בישראל אבל למעשה ב'איספהן הקטנה'. כאן המשכנו את המסורת, המורשת ואורחות החיים מאיראן. זה בלט בעיקר ביחסים במשפחה: הגבר הוא הקובע בכול, חוץ מאשר בחינוך הילדים ובמטבח. אישה פרסייה טובה היא ממושמעת, צייתנית, מביאה לעולם הרבה בנים, עושה מה שהוא אומר ושמנה. כזו הייתה אמו, סבתי, שהייתה אנאלפביתית אבל הביאה לעולם 12 בנים ושלוש בנות. אמא שלי למדה ב'אליאנס' לימודים עיוניים ותפירה, אבל על פי המוסכמות הפטריארכליות השמרניות של אז לא יצאה לעבודה, כי אם אישה יוצאת לעבוד אצל מישהו אחר זו בושה גדולה. כשהיא רצתה ללכת לקורסים שהוצעו לנשים בשעות הערב הוא התנגד, כי לא יעלה על הדעת שהיא לא תהיה בבית כשהוא חוזר. מאוד לא אהבתי את זה. כבר כשהייתי נערה החלטתי שאני לא רוצה להיות ככה ולא אתחתן עם מישהו שיחליט בשבילי. רציתי שבן זוגי ואני נהיה שווים.
"אבא שלי (סוחר השטיחים פרץ שקלים ז"ל) עלה לארץ עם המון כסף, אבל כאן התברר שהכסף לא שווה כלום, והוא התחיל מההתחלה"
הייתי תלמידה חרוצה, הדרכתי בבני עקיבא, בתיכון למדתי במגמה ריאלית, ובשנתיים האחרונות שם הייתי יו"רית מועצת התלמידים. לא התגייסתי, כי בסביבה שלי - נערה שהלכה לצבא - היו מרננים עליה שצניעותה התקלקלה, ולא יכולתי לעשות בושות להוריי האהובים. התחלתי שירות לאומי בכפר נוער דתי בצפון, וכשאמי נפצעה בתאונה חזרתי הביתה לטפל בה והמשכתי בשירות בבית החולים שיבא.
4 צפייה בגלריה
ד"ר אסתר שקלים. "פתאום ראיתי שחלק גדול מהמנהגים באחד החגים הכי חשובים שלנו מושפע מהגויים"
(צילום: יובל חן)
החלטתי להיות מורה אף על פי שחלמתי להיות עורכת דין, כי ידעתי שלפי המסורת עליי להיות אמא טובה לילדיי, להקדיש זמן לבעלי ולהיות בבית בצהריים. סיימתי תואר ראשון בספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל ותעודת הוראה בבר אילן והשתוקקתי להמשיך לתואר שני ביהדות זמננו – חוג חדש שנפתח באוניברסיטה העברית. היה לי ברור לחלוטין שהוריי לא יסכימו שאעלה לבד לירושלים, כי בחורה טובה לא יוצאת מחוץ לבית לפני שהתחתנה. הייתי אז בת 22 והבטחתי להוריי שבירושלים אמצא חתן. מאחר שאצלי מילה היא מילה, הייתי נחושה לעשות את זה. היו בחורים מהעדה שביקשו אותי, אבל לגבר פרסי של אז לא התאימה בחורה מלומדת יותר ממנו, ואני רציתי גבר משכיל.
גרתי במעונות ועבדתי באולפן של האוניברסיטה, שם התאהב בי תלמיד שלי, סטודנט לכימיה, עולה מגרמניה, צעיר ממני בשלוש שנים. נישאנו כשהייתי בת 24. בתנו הבכורה נולדה בירושלים ובהמשך עברנו לחולון, שם נולד הבן. בשנת 1986 הקמתי את המרכז למורשת קהילות ישראל במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, תחת המוטו 'ייחודי ומאחד'. המטרה הייתה לשלב תכנים של עדות המזרח באירועי המוזיאון ולהביא לשם את הקהל המזרחי.
"הייתה לי דילמה: האם המחקר שלי סותר את היותי דתית? פתאום ראיתי שחלק גדול מהמנהגים באחד החגים הכי חשובים שלנו מושפע מהגויים"
בסוף 1992 נסענו לסנט לואיס, ארצות הברית, כי בעלי נשלח לשם ע"י 'אמדוקס'. עבדתי כמורה בבית ספר יהודי והיה לי הלם תרבות, לטובה. אני אישה דתית, מזרחית ופמיניסטית, ושם, לראשונה בחיי, ראיתי נשים יהודיות שמגדלות משפחות יפות ומנהלות קריירה, כלומר אין סתירה בין השניים, ואפשר גם לעשות זאת ולהישאר מסורתית. בהשראתן החלטתי להירשם לתואר שני בלימודי יהדות ומזרח תיכון באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. מאחר שלא הכירו בעבודה שעשיתי לתואר שני בארץ, התחלתי מההתחלה. קיבלתי מלגות וסיימתי בהצטיינות. שם גם נולדה בתנו השלישית, אחרי 11 שנים של ניסיונות שלא צלחו להביא ילד נוסף לעולם. ב־1996 חזרנו ארצה, ואחרי כמה שנים התגרשנו. ניסינו לשמר את הנישואים, כי 'בחורה פרסייה טובה לא מתגרשת' וכי לא רציתי לבייש את הוריי, בייחוד את אבא שהיה ידוע כעושה שלום במשפחה. להוריי אכן היה קשה מאוד עם גירושיי, אבל מיד לאחר מכן אבי הודיע שמעכשיו יהיה אחראי לכל צרכיי וצורכי ילדיי, וגם עמד בהבטחתו. הוא אהב אותי, העריך אותי והתגאה בי, וגם היה אב מסור. למרות שחיו לפי המסורת הפטריארכלית שהכירו, היו בין הוריי יחסי אהבה חמים.
במהלך השנים כתבתי ספרים ומאמרים וגם ספרי שירה שהצליחו ונלמדים במכללות, בבתי ספר ובמדרשות. השיר 'שרקיה', מהספר הנושא את שמו, נכלל בחומר לבגרות. כל השנים ידעתי שאני רוצה לעשות דוקטורט, אבל נפשית לא הצלחתי להתגייס לכך. לימים הבנתי שזה נחשב אצלי כ'עשיית קריירה', ולא יכולתי לעשות זאת לבתי הקטנה. רק כשהיא התגייסה הרגשתי שכבר אין סתירה בין היותי אמא ובין קריירה, ושמותר לי. בגיל 61 התחלתי דוקטורט בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, בנושא 'השפעות ראש השנה הנוכרי הקדום הפרסי (הנורוז) על מנהגי פסח וההגדה בעדות ישראל'. בגיל 67 קיבלתי את התואר.
מראש ידעתי שהתואר לא ישנה לי משום בחינה מעשית, אבל גם ידעתי שיש לי תגלית מקורית, והיה ברור לי שעליי לעשות זאת במסגרת אקדמית.
4 צפייה בגלריה
"בספר יש תשובות לשאלות כמו 'למה פרסים חובטים זה בזה באמצעות בצל ירוק בליל הסדר'"
(עטיפת הספר)
נקודת המוצא שלי הייתה מה שגיליתי כשעשיתי מחקר במסגרת התואר השני באוניברסיטה העברית: חקרתי את המימונה וגיליתי שהשולחן הטקסי של המימונה במרוקו ושל השאבה סאל (המימונה הפרסית) דומים לחלוטין. בשניהם מברכים בשנה טובה, אף על פי שהם נחגגים בסוף פסח, ושניהם דומים לשולחן הנורוז – ראש השנה הפרסי הנוכרי, שמקורו בדת הזורואסטרית. הבנתי שרבים ממנהגי הפסח שכתובים בהגדה, שהחלה להתגבש בבבל ובפרס תחת האימפריה הזורואסטרית הקדומה, הושפעו מהנורוז.
בספר שיצא לאחרונה, שהוא בעצם עבודת הדוקטורט שלי, יש בין השאר תשובות לשאלות כמו: מדוע בעבר רק האשכנזים קראו לערב פסח בשם 'ליל הסדר'? באילו עדות נהגו להתחפש דווקא בליל הסדר ולא בפורים? איך זה שהורים מרשים לילדיהם לגנוב (את האפיקומן) וגם לקבל פרס על הגנֵבה? למה בליל הסדר מותר לילדים לחבוט בהוריהם ולנשים לחבוט בבעליהן באמצעות גבעולי בצל ירוק, כששרים 'דיינו'?' ואיך התגלגל חג המימונה מהנורוז הזורואסטרי דרך יהדות איראן למרוקו?
לעבודת הדוקטורט קיבלתי אישור מגדולי החוקרים בארץ ובעולם, אבל הייתה לי דילמה: האם הממצא הזה סותר את היותי אישה דתית? הרי אני מאמינה ביהדות, ופתאום ראיתי שחלק גדול מהמנהגים באחד החגים הכי חשובים שלנו, שבו חוגגים את הזהות הקולקטיבית הלאומית שלנו, מושפע מהגויים. זה הטריד אותי מאוד, אבל הבנתי שההשפעה הייתה בלתי נמנעת, כי היהודים חיו בבבל 1,200 שנה. מה שחשוב זה השאלה מה אתה עושה עם זה. ומה שקרה זה שחכמי ישראל הצליחו לגייר את המנהגים ונתנו להם את הנימוקים הדתיים והלאומיים המוכרים היום לכולנו".
שורה תחתונה: "אם יש לך חלום, עשי כל מאמץ להגשים אותו, גם אם יש מכשולים בדרך. אל תוותרי!".
