כמו בכל שנה, גם ביום השואה הזה תספר חנה גופרית (90) את סיפור הישרדותה: היא תיתן עדות במקלט לנפגעות אלימות, תשתתף באירוע 'זיכרון בסלון' שיועבר בשידור חי ממרכז עינב בתל אביב ותופיע ב'זום' בפני תלמידים יחד עם פדוית השבי אגם ברגר. "עדיין יש לנו 59 חטופים וכולם צריכים לחזור הביתה", אומרת גופרית, "ב־7 באוקטובר קרתה שואה בישראל, לא האמנתי שזה קורה לנו שוב".
בת כמה היית כשפרצה מלחמת העולם השנייה?
"בת ארבע. נולדתי בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין, בת יחידה להוריי. בשנת 1939 עולמנו התהפך. היו לנו חיים נוחים ונהפכנו לפליטים. בהתחלה התחבאנו כמה ימים בתוך בור באדמה, ואחר כך אמא ואני ברחנו לוורשה. אבא הצטרף לפרטיזנים, נתפס, נשלח לטרבלינקה ונרצח שם. הסתתרנו שנתיים בבית משפחת סקוברונק הפולנית, שהוכרה כחסידת אומות עולם. בכל פעם שהגיעו אורחים היינו מסתתרות בארון. שמעתי אותם אוכלים וצוחקים, ולא הבנתי איך החיים מתנהלים כרגיל כשאני בארון בחושך. בשלב כלשהו החלטתי להפוך את עצמי לפרפר, דמיינתי שאני עפה חופשייה מעל העיירה. לימים, כשמסרתי עדות ב'יד ושם', סיפרתי את הסיפור על הפרפר, והם פרסמו אותו בספר הילדים 'רציתי לעוף כמו פרפר', שכתבה נעמי מורגנשטרן והוא תורגם ל־17 שפות".
"הבן היחיד שלנו, עופר, נקרא על שם אבא שלי, צבי. עופר נולד ביום השואה, הברית שלו הייתה ביום העצמאות, ופדיון הבן חל ביום מותו של אייכמן"
איך ניצלתן?
"באפריל 1944 פרץ מרד גטו ורשה, שהיה סמוך לבית שבו הסתתרנו. הגרמנים הגבירו את הלחץ סביב הגטו. הגברים הפולנים שהיו אסירים פוליטיים נשלחו לאושוויץ, הנשים, ואנחנו בתוכן, נשלחו למחנה עבודה בגרמניה. התחזינו לפולניות ושרדנו במחנה שנה שלמה. אחרי שהרוסים שחררו אותנו, הלכנו ברגל 300 ק"מ לעיירה שלנו, אבל לא מצאנו בה אף אחד. מתוך 4,000 יהודי העיירה נותרו 35 מבוגרים ושני ילדים. לפני המלחמה בכלל לא ידעתי שאני יהודייה, אפילו חגים לא עשינו, אבל אחרי המלחמה נהייתי יהודייה גאה".
מתי עליתן ארצה?
"כשהייתי בת 13. אמא כבר הייתה נשואה בשנית ליוסף, ניצול אושוויץ, שאשתו ובתו נרצחו. הכנסתי את כל מה שעברתי לתוך מגירה, נעלתי במפתח וזרקתי לים. החלטתי להיוולד מחדש בתור צברית. לימים התחתנתי עם יצחק גופרית, יליד תל אביב, שנפטר לפני שש שנים. אם הוא לא היה צבר לא הייתי מתחתנת איתו (צוחקת). התאהבתי בו כשהוא שאל אם אני רוצה להכיר את סבא שלו. היה לו סבא, את מבינה?
"הבן שלנו, עופר, הוא מנהל המחלקה האורולוגית בהדסה עין כרם. קראנו לו על שם אבי, צבי. עופר נולד ביום השואה, הברית הייתה ביום העצמאות, ופדיון הבן חל ביום מותו של אייכמן".
מתי התחלת לדבר על מה שעברת שם?
"הייתי אחות ראשית באגף לבריאות הציבור בעיריית תל אביב, עבדתי 20 שנה בבית ספר ביפו, ובהמשך הייתי אחות קהילתית בשכונת עג'מי. יום אחד פנו אליי מהעירייה וביקשו המלצה על אחות שתלווה משלחות לפולין. מיד אמרתי, 'אני אסע, בתנאי שאספר את סיפור חיי'. הגעתי לטרבלינקה, המחנה שבו כל העיירה שלי נספתה, ראיתי את אבן ההנצחה עם הכיתוב 'ביאלה ראווסקה' וביקשתי סליחה שאני בחיים. הבטחתי שכל עוד אני חיה כל העולם ישמע על העיירה שלי. הייתי הראשונה במדינת ישראל שעשתה 'זיכרון בסלון', כשעוד לא קראו לזה כך".
תסבירי.
"באחד מימי השואה הוזמנתי לספר את סיפורי אצל אמא של עדי אלטשולר, ושם בא לעדי הרעיון למיזם הנהדר, שנהפך למסורת ישראלית לציון היום החשוב הזה".
איך תחגגי את יום הולדתך ה־90 שיחול בקרוב?
"ביקשתי מסיבת ריקודים עם כל המשפחה והחברים שעוד נותרו. זכיתי להקים משפחה, נכדים וגם נינים, מה אגיד לך, עם ישראל חי".
ממרום ניסיונך, איזו עצה הכי טובה קיבלת?
"החיים הם כמו סולם, כשמתגברים על השלב הראשון, השני כבר יותר קל".
והכי גרועה?
"אמא שלי אמרה, 'לא צריך שתספרי, חנהל'ה, חבל שתחיי את מה שקרה בכל פעם מחדש'".
