במשך שנים הייתה מאיה גלפנד "האישה שאיתו", הרוח החיה מאחורי סגן אלוף העולם לשעבר בשחמט בוריס גלפנד. הם הכירו כשהייתה בת 20, ילידת קזחסטן שהגיעה לארץ שנה קודם לכן ועבדה כמפיקה בערוץ 9. הוא היה בן 35, אחד השחמטאים הגדולים בעולם, עם ותק של כחמש שנים בארץ. היא הזמינה אותו להתראיין ומאז הם ביחד, מגדלים שני ילדים (בת 19 ובן 13). במשך שנים ניהלה כל היבט בחייו, שמרה על הלו"ז הקפדני, הסיעה, תמכה, בישלה. ב־2015 אפילו הוציאה את ספר המתכונים והסיפורים "איך להאכיל אלוף" (הוצאת מסדה).
עכשיו, כשגלפנד מתמקד באימון שחמטאים, הגיע הזמן שלה לזרוח. בגיל 41 היא מוציאה לאור את הרומן "שקופות" (הוצאת שתים), שהוא תחנה נוספת שלה במסע לעצמה. "הייתי מושקעת מאוד בקריירה של בוריס", היא אומרת. "הרגשתי שהמחויבות שלי היא להיות לידו, לעזור לו. היו לנו הרבה הצלחות. ההצלחות לא באות סתם, הן תוצאה של עבודה קשה מאחורי הקלעים, עבודה משותפת של כל הצוות. עכשיו הוא בשלב הבא בקריירה, הילדים גדלו, והתפנה מקום בשבילי - אני מתפתחת כאישה וכסופרת".
גלפנד, שעדיין עובדת בערוץ 9 כעיתונאית, פרסמה עד כה, פרט לרומן "שקופות", ארבעה ספרים: ספר מתכונים, ספר ילדים ("הרפתקאותיו של עלה הפיקוס בארץ הקקטוסים") ושני ספרים ברוסית ("מאחורי דלתות סגורות" ו"ההרים נראים מלמעלה"). "לא ביקרתי ברוסיה, אבל אני יודעת שיש התעניינות בספרים שלי שם", היא אומרת. "אני עובדת עם הוצאת ספרים גדולה שם, והבנתי שהדפיסו מהדורה שנייה של הספרים, אני רואה את זה גם בביקורות שאני מקבלת ברשתות".
זו הפעם הראשונה שהיא כותבת רומן בעברית. "לקח לי שש שנים לכתוב אותו", היא אומרת. "לא חשבתי שאצליח לכתוב בעברית, שהיא לא שפת האם שלי. הרבה יותר קל לי לכתוב ברוסית. אמרו לי שזה בלתי אפשרי, שהספר לא יתקבל, אבל היה לי חשוב לכתוב אותו, לספר לקוראים על האנשים והעולמות שהם לא מכירים".
לאיש לא אכפת ממך
"שקופות" מתאר את חייהן של שלוש מהגרות בלתי חוקיות, המפלסות את דרכן במה שנראה כמבוך בלתי אפשרי. הן נתקלות במעסיקים רודפי בצע, בגברים אלימים החומדים אותן, בנוכלים וברמאים. איש לא רואה אותן ולאף אחד לא אכפת מהן, אבל גם כשהכול נשמט מהן, הן לא מאבדות תקווה.
"לפני שש שנים הכרתי אישה שהגיעה לכאן מאוקראינה כדי לעבוד ולפרנס את משפחתה", היא מספרת. "היא סיפרה לי על עצמה ועל נשים אחרות במצבה. בהתחלה לא האמנתי שזה אמיתי, אבל הלכתי למקומות שהיא דיברה עליהם, ראיתי את האנשים, את הדירות המחולקות, חשבתי שהנושא לא מדובר ושהגיע הזמן לספר עליהן".
העולם שבו חיות מהגרות העבודה בספר הוא קשה, חסר מנוחה ומאיים. הנשים חייבות להיות דרוכות תמיד, ערות לכל סכנה. "'את חייבת לזכור, לאף אחד לא אכפת ממך', קטיה חזרה ואמרה בימים הראשונים לאחר שמרינה הגיעה לארץ. 'אף אחד לא מתעניין בך, אם את חיה או מתה. את כלום. אפס. את לא קיימת. רק החזקים ביותר שורדים כאן'".
"זה לא ישראל, זה עולם מקביל", מחדדת גלפנד. "זה עולם של נשים במדינה זרה שבה אין להן זכויות, וזה יכול לקרות בכל מקום שבו יש מהגרי ומהגרות עבודה. הם חיים בינינו ואנחנו בקושי שמים לב לקיומם".
עם כל הקושי שהגיבורות שלה חוות, מדובר בנשים חזקות. "אין להן ברירה", היא אומרת. "הגירה דורשת כוח, במיוחד הגירה כלכלית. אותן נשים נמצאות לבד, בלי תמיכה, בלי כסף. הן צריכות הרבה אומץ, כוח וסבלנות כדי לעבור את השלבים הראשונים של ההגירה שהם הקשים ביותר, כדי לשרוד".
את עצמך היגרת פעמיים - בפעם הראשונה כשהיית בת 14 ועברת עם בני משפחתך לצ'כיה ובפעם השנייה כשעלית לישראל בגיל 19.
"צ'כיה היא מדינה יפה, ופראג, שם גרתי עם ההורים, היא עיר נעימה עם אנשים טובים ויחס טוב לישראל וליהודים - אבל לא הרגשתי שייכת לשם. הרגשתי שאני לא חיה את החיים שלי, שכל מה שאני עושה הוא לא שלי, שאני נאלצת להיות בקהילה של אנשים שאני לא מבינה ושאין לי קשר אליהם. הרגשתי שאני שייכת לעם ישראל ולמדינה, והבנתי שאני רוצה לחיות כאן".
נמות ביחד
מכיוון שעלתה מרצון ובהתלהבות, גלפנד מתארת את המעבר שלה לישראל כקל באופן יחסי. "היו קשיים, כי לאף אחד לא פשוט לעבור ממדינה למדינה. ההורים שלי נשארו בצ'כיה והייתי פה לבד. לקח הרבה זמן עד שהם עלו. היו לי כאן קרובי משפחה אבל לא גרנו ביחד, הם היו עסוקים בחיים שלהם, לא ביקשתי מהם עזרה ולא ציפיתי שהם יטפלו בבעיות שלי. הלכתי כמו כולם ללמוד עברית באולפן, ואז התחלתי ללמוד קולנוע ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וגרתי במעונות. אחר כך הכרתי את בוריס, התחתנו ועברנו לגור ביחד. לא היה לי סיפור של גבורה או מאמץ הרואי, אלה היו שלבים שכל עולה עובר. היה לי חשוב להיות חלק מהמדינה. פה אני לא מרגישה זרה".
הבת שלך, אביטל בת 19, בגיל שבו היית כשעלית לארץ. החוויה שלה שונה לגמרי.
"לבת שלי יש משפחה ובית, וכשהיא חוזרת הביתה מגלי צה"ל, שם היא משרתת כמפיקה, כולם עוטפים אותה באהבה ולא חסר לה כלום. מי יודע? יכול להיות שהיא תכתוב ספר על החוויות שלה בתור חיילת במלחמה".
איך המלחמה תפסה אותך?
"היינו בהלם. כל המשפחה של בעלי חיה בארצות הברית והם הציעו לנו לבוא, אבל לנו היה ברור שאנחנו לא בורחים לשום מקום. אנחנו נשארים כאן, ואם נמות - נמות ביחד".
אף על פי ש"שקופות" הוא רומן בדיוני, חלקים מסוימים ממך שזורים בו?
"חלק מהחוויות שמתוארות בספר חוויתי כנערה בצ'כיה: תחושת הזרוּת, הבדידות, חוסר אונים ותקווה, מבוי סתום. למזלי לא נתקלתי בגברים אלימים כמו גיבורות הספר".
גם ספר הילדים שלך עוסק בשונות, אבל בכיוון קצת אחר: הוא מאדיר מצוינות. את עדיין מאמינה במצוינות?
"בעלי לימד אותי לשאוף למצוינות, להישגים גדולים. אפילו אם לא תגיעי אליהם לעולם, את צריכה לכווון לשם. אנשים פה מרגישים שלהגיע לפסגה בארץ זה מספיק, זה סוג של תקרת זכוכית שהם שמים לעצמם. אולי מכיוון שזו מדינה קטנה, אולי כי בארץ יש כל כך הרבה בעיות ואנשים פה צריכים לשרוד כל הזמן, אין מודעות לכך שהעולם גדול וצריך לשאוף לפסגות הגבוהות ביותר, לטופ. אני רואה את זה בתחומי הספורט והשחמט, יש פה ילדים וילדות מוכשרים מאוד, אבל הם מסתפקים בתואר אלוף ישראל".
איפה היו השאיפות הגדולות שלך?
"אני חשבתי שאף פעם לא אצליח לכתוב ספר בעברית כי זה קשה, שאף אחד לא יאמין בכישרון שלי ואף אחד לא יתמוך בי, אבל כשהתחלתי לכתוב, פגשתי אנשים טובים שרצו לעזור לי להתקדם. הצבתי מטרה ארוכת טווח והלכתי לקראתה צעד אחר צעד".
מה עם שחמט, לא חלמת להצטיין בזה?
"לא. אני לא משחקת".
