ד״ר אליי חוגג גולן, בת 35, רופאה מתמחה בחטיבת הרדמה וטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה. נשואה לאריאל, אמא ליעל (בת שלוש) וליפתח (בן שלושה חודשים). ב־7 באוקטובר הוצת ביתה בכפר עזה, והיא נמלטה ממנו עם בעלה ובתה כשהם במצב קשה, עם כוויות על חלקים ניכרים מגופם. לאחר שהסתתרו במשך שעות, הועברו על ידי כוחות צה״ל לבית החולים. אליי הייתה מונשמת ומורדמת במשך 51 יום ועברה שיקום ממושך. כיום המשפחה גרה בקיבוץ רוחמה יחד עם קהילת כפר עזה.
צפו בווידאו
האם לא היה מסוכן להיכנס להיריון לאחר פציעה קשה כל כך?
"לא האמנתי שאוכל להיכנס להיריון. כשהתעוררתי אחרי חודשיים של הרדמה, הייתי חסרת יכולת להזיז את הרגליים והידיים, לדבר או לאכול. כל התקשורת שלי עם העולם הייתה דרך העיניים. כל מי שאת נעלם ברגע. הגוף שלי היה בכל כך הרבה סטרס, ולקחתי המון תרופות שהשפיעו עליו. אבל ההיריון הוא חלק מהריפוי. הם באו להשמיד ולקחת חיים, אנחנו פה להביא חיים לעולם. זה מדהים! הניצחון הקטן שלנו על הרוע הגדול".
איך עבר עלייך ההיריון?
"הייתי בפיקוח רפואי, אבל ההיריון עבר בצורה טובה. אמנם הוא הוגדר כהיריון בסיכון בגלל הפציעה הקשה, הייתה לי בצקת בעקבות הכוויות, וחוויתי קושי בעמידה ממושכת, אבל כל כך התרגשנו ממנו. לא רציתי לתת למחבלים לקחת ממני את התקווה אחרי שהם לקחו את הבית, החברים והקהילה, ופצעו את הגוף והנפש".
איזו אמא את היום?
"אני בעיקר מוקירה כל רגע ומנסה ליהנות מהרגעים הקטנים כמשפחה. אני תופסת את עצמי הרבה פעמים לא מאמינה שאני בחיים. לראות את יעל ויפתח גדלים, איזו זכות זו. כאשר כל כך הרבה אמהות איבדו את היקר להן מכול, זה לא מובן מאליו.
"מצד שני, אין יום שאני לא מרגישה רגשות אשם על כך שהילדה שלי, שרק רציתי להגן עליה ולתת לה חיים טובים ושמחים, חוותה ונושאת על גופה פציעות וצלקות. איך כאמא נתתי לזה לקרות? איך אני מגינה עליהם גם היום? נעשה הכול כדי להשאיר אותם ילדים שמחים, אבל יש הבנה קשה שאני לא אוכל להגן עליהם מהכול".
מה עוזר לך לשמור על אופטימיות?
"המשפחה שלי, כמובן. קשה לשמור על אופטימיות כשאת רואה את המדינה שלך נחרבת, כשיש תחושה שהממשלה לא באמת עושה הכול כדי להחזיר את כולם הביתה עכשיו. בו־זמנית אני מסתכלת על העם שלי. מהרגע שהתעוררתי בטיפול נמרץ רק נחשפתי לגדולתו. זה ממלא אותי אופטימיות".
- הריאיון מתפרסם בגליון החג של "לאשה", עכשיו בדוכנים
