סיפורה של מרים קופמן (88), לשעבר רקדנית בלט, מורה לבלט ובעלת בית ספר לבלט, אלמנה, אם לארבעה, סבתא ל־13 וסבתא־רבתא לחמישה, מתגוררת בפתח תקווה:
כשהייתי בת תשע הגיעה לשכונה שלי בהרצליה עולה חדשה שהסתובבה ואמרה לילדות: 'מי שרוצה ללמוד בלט, שיבוא אליי'. העולם הזה קרץ לי. לא ידעתי אפילו איזה בגד צריך ובאתי במכנסי התעמלות. פתחנו מוזיקה ברדיו והתחלנו לרקוד. אמא רצתה לפצות אותי על השנים הקשות שעברתי לפני כן ולא חסכה על תרבות, אז בגיל 12 כבר נסעתי לשיעורי בלט אצל מיה ארבטובה בתל אביב. הכבישים היו גרועים והנסיעה לקחה שעות, אבל התמכרתי לבלט ולא עניין אותי שום דבר אחר. בזכות הבלט הרגשתי הכי עשירה בעולם.
נולדתי בארץ וכשהייתי בת שלוש אבא שלי הצטרף לחיילים הארץ־ישראלים שהתנדבו לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים ביוון. הוא נתפס על ידי הגרמנים והיה שבוי מלחמה במשך ארבע שנים. בתקופה הזו אמא שלי עבדה בבית החרושת לשוקולד 'ליבר' ושמה אותי, בלית ברירה, במוסד ליתומים בחיפה, אף על פי שלא הייתי יתומה, וביקרה אותי כשיכלה. יום אחד אמא הייתה אמורה להגיע ולא הגיעה. הייתי כל כך עצובה ובודדה, שברחתי מהמוסד והלכתי ברגל מהכרמל עד לבית של דודה שלי בשכונת הדר. היא הייתה המומה. התקופה הקשה הזו חישלה אותי.
"אבא שלי חזר ארצה שבר כלי, אחרי שנים של עינויים בידי הנאצים. אמרו לי: 'זה אבא', ועניתי: 'אין לי אבא'"
ב־1945, אחרי שש שנים באירופה, אבא שלי חזר ארצה כשהוא שבר כלי, אחרי שנים של עינויים בידי הנאצים. אמרו לי: 'זה אבא', ועניתי: 'אין לי אבא'. הוא לקח את זה ללב. חזרנו להרצליה, קיבלנו דירת שיכון קטנה, אבא עבד בחריצות בחקלאות כדי לפרנס אותנו, ונולד לי אח קטן. אמא הפסיקה לעבוד וגידלה אותנו במסירות.
כשהייתי בת 14, קרובי משפחה מאנגליה ראו אותי רוקדת וסידרו לי לימודי בלט בבית ספר יוקרתי בלונדון. נסעתי לבד. לא פחדתי, כי חייתי בלי הורים מגיל קטן. גרתי אצל משפחה יהודית ולמדתי מבוקר ועד לילה, בתיכון ובבלט. לאמא שלי היה קשה והיא שלחה לי המון מכתבים. אחרי שסיימתי את התיכון נשארתי בלונדון, המשכתי ללמוד בלט ועבדתי בעבודות מזדמנות, מבישול במסעדה ועד בייביסיטר.
בגיל 20 חזרתי ארצה והייתי בין מקימי להקת הבלט הישראלי. כשהופעתי כרקדנית במיוזיקל בתיאטרון 'דו־רה־מי' הכרתי את בעלי, משה קופמן, שהיה נגן טרומבון. הוא ראה אותי, הודיע לי שנתחתן וסיכם: 'לעולם לא תצטערי על זה'. באמת לא הצטערתי על זה. כשהייתי בת 22 התחתנו, ושנה מאוחר יותר הפכתי לאמא. גרנו בפתח תקווה, הופעתי בלהקות בלט ובתיאטראות והתחלתי ללמד בלט אחר הצהריים.
בהתחלה אנשים לא הבינו מה זה בלט והיו לי רק ארבעה תלמידים. בשלב מסוים הפריע לי שמחליפים לי אולם ברגע האחרון, אז החלטתי להקים בית ספר משלי. בעלי תמך בי והוריי עזרו לי. שכרתי מקום, השגתי פסנתר והתקנו מראות גדולות. בעלי בנה בעצמו את הרצפה מעץ, כמו באירופה. התחלתי ללמד ולפעמים לימדתי רק תלמידה אחת, זה לא הפריע לי. בית הספר שלי היה קטן, כמו בית, והייתי כמו אמא של התלמידות. זה לא היה בית ספר רק לבלט, אלא לחיים. דרשתי מהן להיות טיפ־טופ ולפעמים נזפתי בהן, כדי שלא יוותרו. עם הזמן, נוספו לי עוד ועוד תלמידות.
"זה לא היה בית ספר רק לבלט, אלא לחיים. דרשתי מהתלמידות להיות טיפ־טופ ולפעמים נזפתי בהן"
בגלל מה שעברתי בילדות, אם אמא של תלמידה לחשה לי שהמצב הכלכלי שלה קשה, התחשבתי. הוצאתי הרבה רקדנים ומורים מבית הספר שלי, חלקם רוקדים היום בחו"ל. שלוש תלמידות שלי עובדות בבתי האופרה של ברלין, וינה ומילאנו. תלמיד אחד, מוכשר מאוד, כמעט הידרדר לפשע. לא ויתרתי לו, והיום הוא מצליח מאוד בתחום המחול. גם היום תלמידים באים לבקר אותי ומתפלאים שאני זוכרת את השמות שלהם.
4 צפייה בגלריה
"לא רציתי שהתלמידות יראו שאני מתפתלת מכאבים. צריך לדעת מתי לפרוש"
(צילום: עפרה פרידמן)
לפני חמש שנים בעלי נפטר, והבריאות שלי החלה להידרדר. למרות זאת המשכתי ללמד, אבל לפני כמה חודשים הרגשתי שמצבי הבריאותי לא מאפשר לי להמשיך. לא רציתי שהתלמידים יראו שאני מתפתלת מכאבים, והחלטתי לסגור את בית הספר אחרי 64 שנות פעילות. אדם צריך לדעת מתי לפרוש. אם זה היה באפשרותי, הייתי ממשיכה ללמד.
מרגע שהתחלתי לרקוד, לא עבר יום שבו לא רקדתי. הבלט נתן לי המון דברים בחיים ואִפשר לי לתת מעצמי לאנשים. העובדה שעבדתי עד גיל 88 עזרה לי להרגיש מועילה ובעלת ערך".
שורה תחתונה: "אם את מרגישה שיש לך מה לתת ויש לך אפשרות לתת, המשיכי לעבוד. זו גם דוגמה חשובה לילדים שלך".
