לאחרונה הודגם איך אפשר לנהל חיים רגילים גם בלי ערמונית (ואפילו לקפוץ יומיים אחרי הניתוח להצבעה בכנסת). תהינו על אילו איברים נוספים בגוף אפשר לוותר וביקשנו מד"ר אייל חשביה, מומחה לכירורגיה כללית ומנהל יחידת הטראומה בבית החולים איכילוב, למפות איברים פנימיים שנחוצים פחות ולהסביר מה המחיר שהגוף משלם על היעדרם.
תוספתן - לא באמת מוסיף
תפקיד: התוספתן הוא צינור דק וצר בצורת אצבע המחוברת למעי הגס בצד הימני התחתון של הבטן, שמכיל תאי חיסון רבים ונחשב לאיבר החיסוני של מערכת העיכול. שמו, שנגזר מהמילה "תוספת" (גם בלטינית פירוש המילה "אפנדיקס" הוא תוספת), מהווה עדות לכך שמדובר באיבר המהווה תוספת למעי. כיום אין בו נחיצות עבור האדם המודרני.
באילו נסיבות מסירים את התוספתן: הסיבה השכיחה ביותר היא דלקת תוספתן שלרוב נגרמת בעקבות אבן צואה שחוסמת את החלל שלו ומייצרת גדילת חיידקים בתוכו.
המחיר שהגוף משלם על הוצאת האיבר: לאורך ההיסטוריה ניסו להוכיח שאנשים בלי תוספתן בעלי סיכויים גבוהים יותר לסבול ממחלות מעיים או זיהומים, ללא הצלחה. בימינו, 6%־8% מהאוכלוסייה עוברים הסרת תוספתן ואין לכך כל השפעה על חייהם.
בלוטת הערמונית - מהי שפיכה אחורית?
תפקיד: הערמונית (פרוסטטה) היא בלוטת מין שקיימת אצל זכרים בלבד. הבלוטה ממוקמת באגן הקטן במוצא בשלפוחית השתן ובתוכה עוברת השופכה. תפקידה העיקרי הוא לייצר נוזל המאפשר סביבת מחיה מזינה לתאי הזרע ולמלא תפקיד מכריע בנפח הזרימה הנדרש להזרעה יעילה.
באילו נסיבות מסירים את הערמונית: יש שני סוגים של כריתת ערמונית - הראשון הוא גידול סרטני ואז כורתים את כל הבלוטה ואת כיסי הזרע. השני - במקרה של הגדלה שפירה של הערמונית, ואז מסירים רק חלק מהבלוטה.
המחיר שהגוף משלם על הוצאת האיבר: במקרים שבהם מתבצעת כריתה מלאה, תיתכן אימפוטנציה, היצרות בשופכה (קושי במתן שתן) והיעדר שפיכה.
"במקרים של הסרה חלקית, אצל חלק מהמטופלים תיתכן 'שפיכה אחורית', מסבירה ד"ר רוית יחיאלי כהן, מומחית לכירורגיה אורולוגית. "מדובר בתופעה שבה חלק מנוזל השפיכה או כולו מופרש לאחור, לכיוון השלפוחית ולא קדימה, מחוץ לגוף. במקרים אלה, אם הגבר מעוניין בשימור פוריות, אפשר להפיק זרע מהשתן שלו לאחר שפיכה וכך לעקוף את הבעיה".
טחול - חשוב מאוד לילדים
תפקיד: הטחול ממוקם בצד השמאלי העליון של חלל הבטן והוא איבר חשוב במערכת החיסון ובמערכת הדם. תפקידו העיקרי לייצר נוגדנים, ולכן הוא קריטי מאוד בשנים הראשונות של החיים, עד שהגוף מפתח את מערכת החיסון הבוגרת שלו.
באילו נסיבות מסירים את הטחול: לרוב מסירים את הטחול עקב פציעה או טראומה (תאונות דרכים, מכות חזקות, ירי וכו') שגורמות לדימום מסיבי או עקב מחלות דם המטולוגיות שעלולות לגרום להרס מוגזם של טסיות הדם ועקב כך להזיק לגוף.
המחיר שהגוף משלם על הוצאת האיבר: מיד אחרי הסרת הטחול תעלה ספירת טסיות הדם בגוף בצורה ניכרת, אך בסופו של דבר היא תתאזן ותחזור למצב נורמלי. כדי לפצות על אובדן הטחול נותנים אחת לחמש שנים חיסון שנועד להחליף את תפקוד האיבר. בקרב רוב המבוגרים (כל עוד הם יקפידו על החיסון) לא תהיה כל השפעה על הסרת האיבר, והם יוכלו לנהל חיים תקינים וארוכים לחלוטין. בקרב ילדים, לעומת זאת, למרות החיסון, הסכנה לגוף בהיעדר טחול גדולה בעשרות מונים. הם עלולים לפתח אלח דם (מצב שבו חיידקים אלימים יכולים לתקוף מגוון מערכות בגוף, כולל את המוח והריאות) ולהגיע עד לסכנת חיים. זו הסיבה שגם בקרב מבוגרים משתדלים כיום עד כמה שאפשר לשמר את הטחול, ובילדים על אחת כמה וכמה.
כיס מרה - צינורות חלופיים
תפקיד: כיס המרה ממוקם בבטן הימנית העליונה. מדובר באיבר חשוב המכיל את נוזל המרה המופרש מהכבד. תפקיד הנוזל הוא לסייע לגוף בעיכול שומנים באמצעות פירוק השרשראות הגדולות של שומני המזון לחלקים קטנים. הכבד מייצר את נוזל המרה באופן תדיר, ומטרת כיס המרה היא לאגור אותו ולשחרר ברגע שאנחנו אוכלים מזון עם מרכיב שומני.
באילו נסיבות מסירים את כיס המרה: לרוב כשמאבחנים בו אבנים שעשויות לגרום לכאבים ולדלקות. האבנים יכולות להיווצר עקב נטייה גנטית, בגלל ירידה קיצונית במשקל או לידות רבות. רוב האנשים שסובלים מאבנים בכיס המרה לא יצטרכו לעבור ניתוח להסרתו, אלא אם הם סובלים מכאבים עזים המעידים על התפתחות דלקת. ברגע שמתפתחת דלקת היא עלולה למנוע את ניקוז האיבר ולזהם את תוכנו. במקרים קיצוניים של היעדר טיפול עלול כיס המרה להירקב, להתפרק בגוף, והנוזל שלו יציף את חלל הבטן.
המחיר שהגוף משלם על הוצאת האיבר: לעתים ההחלמה אינה מיידית ועלולה להימשך שבועות ארוכים שבהם המנותח יסבול מכאבי בטן, גזים ונפיחות עקב זליגה בלתי מבוקרת של נוזל המרה למערכת העיכול. אך בסופו של תהליך הגוף לומד לחיות מחדש בלי כיס המרה, והמנותחים יכולים להמשיך לנהל אורח חיים תקין בלי צורך בתרופות. הסיבה: הגוף דואג לכך שאת כיס המרה יחליפו צינורות המרה שמחוברים לכבד והופך אותן לסוג של מחסן במקום הכיס. נוזל המרה נשמר בצינורות, וברגע שאוכלים ארוחה הכוללת שומנים, שסתום הצינורות נפתח ומתיז את המרה למעיים.
בלוטת התריס - בזכות התרופות
תפקיד: בלוטת התריס, שצורתה כפרפר, ממוקמת בקדמת הצוואר ומרכזה יושב על קנה הנשימה. היא ממלאת תפקיד בחילוף החומרים ובמשק האנרגיה של הגוף באמצעות ייצור והפרשת הורמונים (ביוונית פירוש המילה הורמון היא שליח), האחראיים בין היתר למטבוליזם, לקצב הלב, לכמות החום שנפלט מהגוף ולייצור החום.
באילו נסיבות מסירים את בלוטת התריס: בעיקר כשיש נגעים סרטניים מסוגים שונים (יש סוגים שמחייבים הסרה של חלק מהבלוטה ויש המחייבים את הסרתה בשלמותה).
המחיר שהגוף משלם על הוצאת האיבר: במקרים שבהם מסירים רק חלק מבלוטת התריס, הגוף לומד לפצות את עצמו ולהסתדר עם מה שנותר, ואין כל צורך בהתערבות חיצונית. אם מסירים את הבלוטה כולה, יהיה צורך ליטול מדי יום לאורך כל החיים הורמונים סינתטיים (המחליפים את הורמוני התריס של הגוף). ללא נטילת ההורמונים יופיעו תסמינים כגון בצקות, עלייה במשקל, שינויים במצבי הרוח, חשיבה איטית ועוד. כל עוד מקפידים על טיפול תרופתי, אפשר לנהל חיים רגילים ואיכותיים.
כליה - אחת תמורת אחת
תפקיד: הכליות הן זוג איברים חיוני, הממוקם בצידי עמוד השדרה, מתחת לצלעות, בצד האחורי של הבטן. לכליות יש תפקיד משולש הכולל אחריות על משק הנוזלים והמלחים בגוף, אחריות על ויסות לחץ הדם, וכן הן משתתפות במעגל של ייצור כדוריות הדם האדומות.
באילו נסיבות מסירים כליה: המקרים השכיחים שבהם מסירים כליה - רק אחת, כמובן - הם סוגים שונים של סרטן הכליה, תרומת כליה (לרוב במקרה זה נוטים לקחת את הכליה השמאלית כי יותר בטוח להוציא אותה מבחינת מיקומה וכן בגלל המבנה האנטומי שלה) וטראומה הכוללת קרע חמור בכליה שגורם לדימום מסיבי - נדיר יחסית כי הכליות מוגנות מאוד.
המחיר שהגוף משלם על הוצאת האיבר: אי־אפשר לחיות לאורך זמן בלי שתי כליות, אלא לתקופה מוגבלת באמצעות טיפולי דיאליזה. אך אנשים שעברו הסרת כליה אחת, ובהנחה שהכליה השנייה תקינה ומתפקדת היטב, יכולים לחיות חיים תקינים לחלוטין ללא כל צורך בתרופות או שינוי באורח החיים. זאת משום שהכליה הנותרת לוקחת על עצמה את כל תפקידי הסינון הנדרשים.
רחם - עניין של גיל
תפקיד: הרחם, שנמצא באגן הירכיים, בין שלפוחית השתן למעי הגס, הוא איבר מרכזי במערכת הרבייה הנשית, המשמש כבית גידול לעובר במהלך ההיריון. תפקידיו כוללים את קליטת הביצית המופרית, ובהמשך סביבה מוגנת ותנאים מתאימים להתפתחות העובר.
באילו נסיבות מסירים את האיבר: כריתת רחם (היסטרקטומיה) מתבצעת במקרים רפואיים שונים, כמו שרירנים (מיומות) - גידולים שפירים ברחם שגורמים לכאב או לסיבוכים; אנדומטריוזיס - מצב שבו תאי רירית הרחם גדלים מחוץ לרחם וגורמים לכאבים קשים; אדנומיוזיס - מצב שבו רירית הרחם גדלה בתוך שריר הרחם וגורמת לכאבים ולדימום רחמי בלתי נשלט (מה שגורם גם לאנמיה קשה ופוגע באיכות החיים); צניחת רחם - כאשר הרחם צונח לתוך הנרתיק כתוצאה מחולשת שרירי רצפת האגן; גידולים ממאירים ברחם או בצוואר הרחם; וכן במקרים של זיהומים חמורים או בקרעים משמעותיים בלידה.
המחיר שהגוף משלם על הוצאת האיבר: ההשלכות משתנות בהתאם לגיל האישה, לסיבה לניתוח ולסוג הכריתה (אם רק הרחם הוסר או גם השחלות). לנשים שעוברות הסרת רחם אין מחזור והן כמובן לא יכולות להרות. מעבר לכך הן לא אמורות לסבול מבעיה כלשהי ולמעשה חלקן אף חוות שיפור באיכות החיים, אם ההסרה נבעה מכאבים או מדימומים ממושכים.
שחלות - מנופאוזה אהובתי
תפקיד: השחלות, שממוקמות בחלק התחתון של הבטן, באזור האגן, מהוות איבר מרכזי במערכת הרבייה הנשית ויש להן שני תפקידים עיקריים: האחד, ייצור הורמונים - אסטרוגן ופרוגסטרון, החיוניים להתפתחות המינית, למחזור החודשי ולשמירה על בריאות העצמות, הלב והעור, וכן הפרשת כמויות קטנות של טסטוסטרון, הורמון אשר תורם לחשק המיני ולבריאות הכללית. השני, ייצור ביציות - השחלות משחררות ביצית בכל חודש במהלך הביוץ, כחלק מהמחזור החודשי.
באילו נסיבות מסירים את השחלות: ניתוח להסרת השחלות מתבצע כאשר יש צורך רפואי ברור, כגון סרטן השחלות ולפעמים גם במקרים של סרטן הרחם, סרטן צוואר הרחם או סרטן השד (כדי למנוע התפשטות); נשאות של מוטציות גנטיות (BRCA1/BRCA2) העלולות לגרום להתפתחות סרטן השחלות או השד שיוביל לניתוח; וכן במקרים של ציסטות בשחלות, שגורמות לכאבים או כשיש חשש שהן ממאירות; ואנדומטריוזיס חמור - במצבים שבהם רקמות דמויות רירית הרחם גדלות בשחלות וגורמות לכאבים עזים או לבעיות אחרות.
המחיר שהגוף משלם על הוצאת האיבר: ההשלכות של הסרת השחלות משתנות בהתאם לגיל האישה, למצבה הבריאותי ולאם ההליך היה חד־צדדי (הסרת שחלה אחת) או דו־צדדי. הסרת שתי השחלות מפסיקה מיידית את ייצור האסטרוגן והפרוגסטרון ומובילה למנופאוזה מוקדמת הכוללת תסמינים אפשריים של גלי חום, הזעות לילה, עייפות ונדודי שינה. בנוסף, כפי שקורה לכל אישה שנכנסת לגיל המעבר, גם בלי הסרת שחלות, ירידת הורמון האסטרוגן מעלה את הסיכון לאוסטיאופורוזיס (פגיעה בצפיפות העצם), למחלות לב וכלי דם, לעלייה במשקל, לשינויים במצב הרוח, לירידה בחשק המיני וליובש בנרתיק. בכל התסמינים האלה אפשר לטפל באמצעות נטילת הורמונים חלופיים, וגם בלעדיהם אפשר להמשיך לנהל חיים בריאים ושלמים.
