כמה דקות לתוך פגישתנו מקבלת יעל מלמד (57) את הבשורה המשמחת: אחרי אינספור דחיות שהגיעו בשנה האחרונה, התקבל הסרט הדוקומנטרי שלה, "עדה, אמי האדריכלית", להפצה מסחרית בבית הקולנוע "אנג׳ליקה" בניו יורק. לא מובן מאליו בימים שבהם מנהלי פסטיבלים ובתי קולנוע נמנעים מהקרנת סרטים ישראליים. את קירות המשרד שלה בשכונת דאמבו בברוקלין מכסים פוסטרים של הסרטים שהפיקה או ביימה (או גם וגם), ואף על פי שיש מאחוריה פז"ם של 30 שנה במקצוע, היא עדיין מתרגשת.
"מ־7 באוקטובר ועד היום לא התקבלנו באירופה לאף פסטיבל עם הסרט", היא אומרת ומתיישבת מול מחשב לכתוב כמה מיילים נרגשים. "קשה היום לבוא לפסטיבלים ולמפיצים עם סרטים ישראליים, יש הרבה יותר אנטי".
מלמד היא אחת המפיקות הישראליות־אמריקאיות העצמאיות המסקרנות שפועלות היום בארצות הברית, והדרך לשם לא הייתה קלה. היו לה כל הקשרים, אבל בתחום אחר לגמרי. היא בתם הצעירה מבין שלושה של טייס הקרב והכלכלן עמוס מלמד שנפטר ב־1994 ושל עדה כרמי מלמד, כלת פרס ישראל לאדריכלות. עדה היא בתו של דב כרמי ז"ל ואחותו של רם כרמי - שניהם חתני פרס ישראל לאדריכלות גם כן.
רם ועדה עמדו מאחורי תכנון בית המשפט העליון בירושלים, פרויקט שהחזיר בשנת 1984 את אמא שלה לישראל אחרי שנים של מגורים בניו יורק. במקביל אחיה גור הגיע ארצה כדי להילחם במבצע "שלום הגליל". מיכל הבכורה ויעל, שהייתה אז בת 14, נשארו עם אביהן בדירה המפוארת באפר־איסט־סייד בניו יורק.
את זוכרת את התקופה שבה אמא חזרה לארץ?
"זו אחת התעלומות של המשפחה, כי אף אחד לא זוכר את אמא עוזבת. זה לא שיום אחד היא ארזה את המזוודות ועזבה. היא פשוט הייתה שם קצת יותר ועוד קצת, ויום אחד היא פשוט הייתה שם".
איך הסתדרת?
"הייתי אדם סופר־עצמאי מגיל צעיר. אולי כי ההורים לא היו בסביבה. בגיל שש כבר נסעתי לבד לבית הספר באוטובוס וגם לרופא השיניים. הוריי הרשו לי לאכול סוכר כמה שרציתי, וכל הזמן היו לי תורים לרופא שיניים. הלכתי לבד אבל לא הרגשתי לבד.
"כשהייתי בת 14 נפצעתי בברך וזה באמת כאב. נסעתי במונית לבית החולים, נתנו לי הרדמה מקומית ועשו לי סוג של ניתוח. אמרתי לכולם שהם לא צריכים לבוא. והם לא באו. אחרי הניתוח נסעתי למשרד של אבא, והוא לא היה. התחלתי לבכות. אז חשבתי, איפה הוא, אין פה אף אחד בשבילי. היו גם פעמים כאלה.
"כשהייתי בת 19 הייתי אמורה לנסוע לקליפורניה, אבל בדיוק שברתי משהו במטבח, נפצעתי והייתי צריכה לנסוע לבית החולים לעשות תפרים. צלצלתי לאבא שלי כמה פעמים, והוא שאל אם הוא צריך לבוא. אמרתי 'לא', והוא באמת לא בא. באותו ערב הוא יצא לארוחה וחשבתי 'וואו, למה אתה לא בא בעצם?'. מצד שני, חשבתי שאיזה מדהים זה שהוא חושב שאני יכולה לבד".
חבל שלא עשיתי תואר בקולנוע
היא נולדה קצת אחרי מלחמת ששת הימים ("אבא חזר לארץ כטייס בחיל האוויר והטייסים ניצחו את המלחמה") בניו יורק, לשם עברה המשפחה בשנות ה־60 בעקבות עבודתו של אביה. אמה השתלבה כמרצה בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת קולומביה. מלמד התחנכה בבית הספר הצרפתי Lycee Francais, ואת כל החופשים הגדולים בילתה בישראל. את התואר הראשון בהיסטוריה וצילום עשתה באוניברסיטת ייל, עבדה קצת בארץ כאסיסטנטית של הצלמים ג׳ודי וקני, וכעבור שנה הבינה שהיא רוצה לעסוק בקולנוע. אך מאחר שלא התקבלה לבית הספר היוקרתי לקולנוע של NYU היא פנתה לתואר שני באדריכלות ב"ייל". "אני קצת מצטערת שאין לי תואר בקולנוע שיאפשר לי להבין בקולנוע כמו שאני מבינה באדריכלות", היא אומרת. כשסיימה את לימודיה, נסעה לעבוד במשרד אדריכלים בלונדון, ואז אביה נפטר מדום לב כשהוא בן 61 והיא בת 26.
איך השפיע עלייך מותו של אביך?
"אני זוכרת איך כשהייתי ילדה הייתי אומרת לאבא שלי: 'אם תמות מוקדם, אני אהרוג אותך'. המוות שלו היה פתאומי וקשה כי היינו קרובים מאוד. החלטתי לנסוע ארצה לעבוד עם אמא. היא הייתה צריכה לשפץ את הדירה שלה ורגשית לא הייתה מסוגלת, כי זה היה בית שאבא שלה תכנן והכול הרגיש יותר מדי סנטימנטלי. אז לקחתי על עצמי את השיפוץ ועשיתי שינויים ענקיים וגם עבדתי במשרד שלה. עד שיום אחד אמרתי לה, 'אני לא מבסוטה'. נסעתי לבד לאפריקה, וכשחזרתי התחלתי לחפש עבודה בקולנוע בניו יורק. נטשתי את האדריכלות, כי הרגשתי שלאמא יש משהו שלי אין ולא יהיה אף פעם - כישרון".
"בסוף הסרט שאלתי את אמא אם יש משהו שהיא רוצה לשאול אותי, והיא עונה, 'איך את מצליחה לאהוב אותי, כל כך הרבה שנים אני לא איתך'"
את דוברת עברית שוטפת. כמה הכרת את החיים בישראל?
"היו לנו קייצים בישראל, שלושה חודשים כל שנה בדירה של סבתא שלי, והיו לנו בארץ מלא חברים ששיחקנו איתם כל שנה, כאילו מעולם לא עזבנו. אני והאחים שלי גרנו אצל סבתא, תחת המשמעת הנוקשה שלה. כל בוקר היא הייתה מכינה ארוחה לכולנו, חותכת הכול לקוביות קטנות כדי שיהיה לנו קל לאכול, ואז שולחת אותנו החוצה לשחק בשכונה. היו המון ילדים באותה שכונה. היינו חוזרים בדיוק בזמן לארוחת הצהריים ולשינה של שעה וחצי. את כל הכביסה שלנו היא עשתה ביד לבד. כשהיינו חוזרים מהים היינו צריכים להיכנס דרך המרפסת בלי שאף גרגיר חול ייפול על הרצפה".
בשנת 1996 חזרה מלמד לניו יורק והחלה לעבוד כעוזרת זוטרה בחברות הפקה שונות, בדיוק בשנים שבהן עבר הקולנוע מפילם לדיגיטלי. בשנת 2003 הקימה את "סולטי פיצ׳רז" עם שותפה, שפרשה מאז. הסרט הראשון שהפיקה, Evergreen, קומדיה עם מרגרט שואו ואלן קמינג, התקבל לפסטיבל סאנדנס. בהמשך הפיקה את הדוקו My Architect של נתניאל קאהן, שהיה מועמד לאוסקר ב־2004; את הדוקו "אינוסנטה" שזכה באוסקר לסרט התיעודי הקצר ב־2012, את "ראיונות קצרים עם אנשים מבחילים" של השחקן והבמאי ג׳ון קרסינסקי ופרויקטים עם פול אוסטר ופול שרדר.
כשנכנסת לעולם הקולנוע באמצע שנות ה־90 הוא היה עולם של גברים.
"היו נשים בקולנוע העצמאי במעמד שלי, אבל הרבה יותר גברים, ולא הבנתי אז כמה קשרים זה הדבר הכי חשוב. באתי ממקום שהיו לי בו הרבה קשרים - אדריכלות - למקום שלא היה לי כלום. חשבתי שעבודה קשה מחפה על הכול, ולא הבנתי עד כמה הרבה יותר חשוב לצאת ולהכיר אנשים מאשר לפגוש אותם רק בהקרנות. היום אני חברה בקבוצת ווטסאפ בשם Free Shoes. חברים בה הרבה מפיקים שעוזרים אחד לשני למצוא בעלי מקצוע טובים, ומי שמסייע לא מקבל כסף או קרדיט, אלא נעליים".
הופתעת כשזכיתם באוסקר על "אינוסנטה"?
"זו הייתה הפתעה מדהימה. זה סרט שהיה אמור להיות פיצ'ר ונהפך לדוקומנטרי, אחד התהליכים הקשים שהיו לי בקולנוע. עשינו לבד את השיווק ואת היח"צ, והיה לנו ברור שאחד הסרטים של HBO יזכה, כי הם עשו יותר שיווק".
אילו דלתות נפתחו לך בעקבות הזכייה?
"אוסקר משנה את החיים לבמאים, אבל למפיקים זה לא עושה כל כך הבדל - אולי אנשים יקראו יותר את המיילים שלי. באופן כללי, האוסקר פחות משנה קריירה לנשים. תסתכלי על השחקניות שזכו".
הבחנתי שניב רזה מאוד
מלמד מעולם לא עסקה בשאלת הזהות שלה, היא ישראלית והיא אמריקאית, מדברת עברית, אנגלית וצרפתית, וכאמור, מגיעה לישראל כמה פעמים בשנה. אחותה מיכל שירתה בצבא כפקידה פלוגתית בצנחנים, אחיה גורי היה חייל קרבי בצנחנים, ואילו היא חשבה בגיל 20 להתגייס, אבל זה לא הסתייע. "סידרו לי פגישה במשרד של אגף המודיעין, ואחרי ששאלו אותי שאלות נתנו לי מבחן באנגלית. הכל היה בלשון זכר (He), אז תיקנתי את כל השאלות לנקבה. מאז לא שמעתי מהם.
״אולי אם הייתי פוגשת גבר ישראלי כשעבדתי עם אמא בארץ הייתי נשארת", היא מחייכת. "הרי בחיים לא חשבתי שאתחתן בסופו של דבר עם הייטקיסט אנגלי, אבל יצא שהכרתי את סטיב בליל הסדר אצלנו בבית, אחרי שאבא שלי נפטר. תמיד היו אצלנו 40 אורחים בערב החג, הפעם אחותי הביאה את סטיב, חבר שהכירה בהייטק. הוא היה 'גיק' וילד טוב, אבל חיזר אחריי, וכשחזרתי לגור בניו יורק, זה הצליח. כשנולד לנו ניב, רציתי להיות אמא כמה שיותר טובה, אבל מעולם לא הרגשתי קרועה בין הבית לעבודה, למדתי את זה בבית שבו גדלתי".
6 צפייה בגלריה
יעל מלמד: "אף פעם לא הרגשתי שאנחנו משלמים מחיר על הקריירה של אמא"
(צילום: Stephanie Diani)
את הסרט "עדה, אמי האדריכלית" הפיקה וביימה מלמד זמן קצר לאחר אסון נורא שפקד אותם לפני שלוש שנים: בנה היחיד, ניב, שחלה בסוכרת נעורים, נפטר מהמחלה בגיל 22. "זו מחלה שבדרך כלל חיים איתה, אבל לניב היה פשוט מזל רע".
איך הוא אובחן?
"במהלך הקורונה ראיתי שהוא נורא רזה. הלכנו לרופאה, היא שאלה כמה שאלות והבינה ברגע. היא אמרה לנו את זה בצורה הכי נוראית - 'יש לו סוכרת נעורים, לכו לבית חולים׳. הוא היה בדיוק בן 18 ופרש כנפיים, והאבחנה הרגישה כמו קיצוץ שלהן. גם היה קשה מאוד לקבל בקורונה בשורה כזו, הוא היה מאוד לבד, כי היו סגרים ולא היה בית ספר.
"ניב התקבל לקולג' שהוא רצה ללמוד בו בשיקגו, אבל החליט לקחת לעצמו שנת הפסקה ונסע לישראל. הוא התאהב בארץ בצורה מטורפת, דיבר עברית שוטפת, וישראל הייתה בדם שלו".
בעקבות מחלתו הפיקה מלמד לזוג במאים צעירים את הסרט Pay or Die על סוכרת והתלות באינסולין. "רציתי לעזור להם וזה עניין אותי בגלל ניב, שלא אהב לדבר על המצב הרפואי שלו. זו הייתה הזדמנות לעשות משהו על הסוכרת בלי להפריע לו יותר מדי", היא מסבירה. "חודש וחצי אחרי הפרמיירה הוא נפטר".
על נסיבות מותו היא מתקשה לדבר. "ביום שישי הוא יצא לבלות עם חברים בקולג'. בשבת הוא נפטר". חודשיים לאחר האסון החלה מלמד לעבוד על הסרט של אמא, כאן בארץ. "רציתי כנראה קצת להיות איתה", היא מסבירה את ההחלטה".
לאמא קשה לדבר על אבא
הסרט, שזכה בפרס בפסטיבל הקולנוע בירושלים בקיץ האחרון, הופק יחד עם הילה מדליה ומשודר עכשיו ב־yes VOD. הוא מביא את סיפור חייה של אמה, השלישית במשפחת אדריכלים, זו שלא קיבלה את אור הזרקורים ומעולם לא ביקשה אותו. זהו סיפור על תשוקה לאדריכלות, על הטוטאליות של המקצוע, היכולת להתמודד עם התנהלות גברית שוביניסטית בעידן שבו נשים לא עשו קריירה. אבל, הוא גם מסמך מרתק על יחסים בין אם לבתה, בין עדה לאביה ואחיה ועל הניסיון שלה להחזיק את משפחתה מרחוק, גם כשהשאירה את בעלה ואת ילדיה בניו יורק וחזרה לתל אביב.
הסרט היה תרפויטי בהיבט של היחסים שלך עם אמא?
"לא עניין אותי לבחון את היחסים עם אמא. חשבתי שהיא דמות מעניינת ושאנחנו לא מתייחסים מספיק לאנשים כמוה שהם יותר שקטים ולא אוהבים תשומת לב ואור זרקורים, אבל מתחת לפני השטח הם עושים דברים גדולים".
ניכר בסרט שהדבר היחיד שקשה לה לדבר עליו זה אבא שלך.
"נכון. לא הכול מוכרחים להסביר. צריך לכבד את הרגש הזה שלה, שזה הדבר שהכי קשה לה לדבר עליו ויותר מעניין לתת לזה את העוצמה שלו. יש הרבה דברים שהיא לא ממש רצתה לדבר עליהם ואמרה, 'די, מספיק', ולכן אני נכנסתי לסרט".
זו לא הייתה כוונתך מראש?
"עד שהתחלנו לערוך, ממש לא חשבתי שאני אהיה בתוך הסרט, אבל בשלב מסוים הבנתי שכדי להראות את הבניינים ולדבר עם עדה באמת, צריך מישהו שינהל איתה דיאלוג, וכאדריכלית שגם עבדה איתה ומכירה אותה כל החיים, לא היה לי ספק שאני אוכל לשוחח איתה בצורה יותר מעניינת מאשר אנשים אחרים".
יש רגע צובט לב שבו אמך מספרת איך הביאה תעודה למופת, ואביה אמר שהיא צריכה להיות כמו רמי ולהביא ציונים טובים רק במתמטיקה ואמנות.
"דווקא בקטע הזה אני לא חושבת שכאב לה בכלל, כי לרמי אחיה היה כל כך קשה בזמנו, הוא היה פוזל והוא היה תלמיד לא טוב, ואני חושבת שהיא הבינה שאבא שלה מנסה לנחם את רמי. הוא לא באמת ביקר אותה. אבא שלה היה הרבה יותר חם וקרוב אליה מאשר לרמי. רמי ודב רבו המון כשרמי הצטרף למשרד".
בסרט מוזכרת גם סבתך חיה, אשתו של דב, שהסלילה את בעלה וילדיה לקריירות גדולות, ובעצמה הייתה אישה מבריקה שלא מימשה את עצמה.
"היא מימשה את עצמה בדרך היחידה האפשרית באותה תקופה - תמכה בכולם. סבתא הייתה אישה יוצאת דופן. בעלה מת בגיל 56, והיא נותרה לבד כל השנים. לא הכרתי אף חבר שלה. היא הייתה מחויבת לילדים ולנכדים. הכללים היו כל כך ברורים מבחינתה. היא הרגישה שהדבר הכי טוב שהיא יכולה לעשות זה לעודד את הילדים שלה, ושתמיד יהיה אוכל ושיהיה להם הבית הכי נקי בתל אביב".
עד כמה אמא הייתה נגישה אליכם?
"אף פעם לא הרגשתי שאנחנו משלמים מחיר על הקריירה של אמא. אחד הדברים היפים הוא שתמיד ידעתי שאם אגיד לה 'אני צריכה אותך פה עכשיו', היא תגיע ברגע.
"בדיעבד, היה טוב אם הייתי מנסה את זה לפחות פעם אחת, אבל הייתי סופר־עצמאית ולא עלה על דעתי לבדוק את זה. ביחסים בינאישיים טוב לפעמים לבקש משהו. האם היו כעסים על זה שהיא לא הייתה? ממש לא".
"במהלך הסרט הבנתי עד כמה אמא הייתה לבד. אני לא חושבת שבאמת הבנתי את זה עד שדיברתי איתה על השנים ההן. צריך להקשיב ולהיות עם מישהו בשביל להרגיש את זה"
מפתיע, כילד אתה לא רוצה שאמא שלך תהיה כלת פרס ישראל. אתה רוצה את אמא.
"היא לא נראתה לנו חשובה מאוד. פשוט נראתה כמו מישהי שעובדת קשה מאוד. היא עזבה את ניו יורק ונשארה בארץ בעקבות הבנייה של בית המשפט העליון, והיה ברור לכולנו שזה הדבר הכי חשוב שהיא יכולה לעשות ושזה הרבה יותר חשוב מלהיות בבית.
"אני חושבת שהיא הפסידה, לא להיות מעורבת יותר אפילו מרחוק. אבא שלי היה פה. הוא היה מעורב יותר ביומיום שלנו, אבל גם איתו זה היה מרחוק, בשיחות טלפון".
6 צפייה בגלריה
יעל מלמד ואמה. "תמיד ידעתי שאם אגיד לה 'אני צריכה אותך פה' היא תגיע ברגע".
(צילום: מהאלבום הפרטי)
מה גילית על אמא במהלך העבודה על הסרט?
"הבנתי עד כמה היא הייתה לבד. אני לא חושבת שבאמת הבנתי את זה, עד שדיברתי איתה על השנים ההן. ידעתי את זה בראש ולא הרגשתי את זה בלב".
זו הייתה בחירה שלה.
"כן. הרבה פעמים אנשים שואלים, 'וואו, את לא כועסת? אין לך טענות?', ואני חושבת שאף אחד לא שואל איך לה היה קשה. הרי אנחנו בסך הכול היינו ביחד כולנו בארצות הברית, ואמא הייתה לבד.
"בסוף הסרט שאלתי אותה אם יש משהו שהיא רוצה לשאול אותי, והיא עונה, 'איך את מצליחה לאהוב אותי, כל כך הרבה שנים אני לא איתך'".
ואת לא ענית. מה התשובה?
"אני לא יודעת. למרות המרחק הייתה המון אהבה בינינו תמיד".
