עובדות ועובדי הקרן לידידות רגילים להתגייס בעת חירום לעזור למי שזקוק לכך. בשנים האחרונות הם מצאו את עצמם פועלים ממשבר למשבר, אם בזמן מגפת הקורונה, המלחמה באוקראינה או המשבר הכלכלי. ב-7 באוקטובר הייתה הרגשה שכללי המשחק השתנו. עובדי הקרן מצאו את עצמם מג’נגלים בין החיים האישיים – ההתמודדות עם המשפחה והילדים החוששים, הבעל שגויס, הריצות למקלטים, עיבוד הטראומה המתמשכת – ובין המשך הסיוע והעזרה לאוכלוסיות שנפגעו. ביקשנו ממורן בן דוד ויסמין קלפה, עובדות הקרן באזור הדרום שפונו מבתיהן אך המשיכו לעבוד בשיא המרץ, לספר על התחושות ועל ההתמודדות בחזית המלחמה.
"ברגע אחד הפכתי להיות האדם שאני עוזרת לו"
"בבוקר 7 באוקטובר התעוררנו לאזעקות במושב יושיביה, שם התארחנו אצל הורי בעלי", משחזרת יסמין קלפה (בת 44, נשואה לתמיר ואמא לשלוש בנות, מנהלת תוכניות בקרן לידידות). חשבנו לחזור לביתנו במושב פטיש, אבל הבנו שיש מחבלים באזור אופקים. עמדתי ליד החלון כדי לראות מה קורה, כשרכבים עברו וכרזו להסתגר בבתים. אחד מהם היה רכב ממוגן מהקרן לידידות. למרות הפחד התרגשתי: ‘זו הקרן שלי’. תוך מספר ימים עברנו – חמישה אנשים - לחדר מלון קטן למשך שלושה חודשים".
האם את יכולה לתאר רגע אחד שמסמל עבורך את התקופה?
"הגענו למלון ואנחנו עומדים שם בחרדה גדולה ובחוסר אונים, לא יודעים מה המצב באמת, מה נעשה מה עם הבית היפה שלנו ואיך ממשיכים. אני זוכרת שהסתכלתי על עצמי והבנתי איך ברגע אחד הפכתי להיות האדם שאני עוזרת לו בעבודתי בקרן, האדם הזה שנמצא ברגע החלש שלו ואולי לא מוכר בשום מקום אבל זקוק לעזרה, צריך שיראו אותו ויהיו שם בשבילו”.
איזו תפנית קיבלה העבודה שלך מאז המלחמה?
"בשוטף ניהלתי תוכניות סיוע יחד עם צוות מדהים שאחראי על חשיבה, תכנון והוצאת כל תוכניות הסיוע בתחומי עוני ורווחה, חירום וביטחון. כעת אני מובילה את התוכניות של סיוע חד פעמי בכרטיסים באמצעות עמותות וארגונים, מתוך רצון של הקרן להגיע גם לאותם אנשים שצריכים אך לא בהכרח מוכרים ברווחה.
“מאז 7 באוקטובר אנו נחשפים לאנשים שבעבר לא היו מוכרים אצלנו. הבנו כי יש עוד המון אנשים שלא בהכרח מוכרים ברווחה, אך הצורך קיים".
ספרי על אירוע משמעותי בעשייה שנכנס לך ללב.
"הצטרפתי לעובדות הקרן במטה החטופים. הקרן סייעה במענק לכל משפחה של חטוף או נעדר. אנחנו היינו צריכים לפנות אליהם, לדבר איתם ולעזור להם לקבל את זה. עצם העובדה שלקחתי חלק בזה נתן לי משמעות ואת ההרגשה שאני חוזרת למקום שלי, שאני כאן כדי לסייע ולתת מה שאני יכולה עבור מי שצריך".
כיצד העשייה והעבודה בקרן סייעו לך להתמודד עם השנה וחצי האחרונות?
"כבר לאחר כשלושה שבועות מחוץ לבית ביקרה אותי אפרת, סמנכ”לית הקרן, ושם משהו השתחרר אצלי לראשונה. הרגשתי שאני רואה מישהו שמכיר אותי מלפני, מבחוץ, יודע מי אני ומה אני יודעת לעשות ויכול לראות אותי מעבר למצב החלש שבו אני נמצאת.
"כך היה גם כשהגיעה איילת המנכ”לית וחברות נוספות מהעבודה שהוציאו אותי מהמלון והזכירו לי שאני נמצאת באמצע רחוב רוטשילד המופלא שלא העזתי לצאת אליו במשך חודשיים.
"רגע משמעותי נוסף היה לאחר שקיבלתי את המחשב הנייד של העבודה, זה שחיבר אותי מיד לעשייה. הצטרפתי לפגישות והייתי חלק מהצוות שמוציא תוכניות וסיוע בהיקף של מיליוני שקלים. כל בוקר כשקמתי ידעתי שיש לי בשביל מה - אני הולכת לסייע ולקחת חלק בעשייה של הקרן לידידות שמצליחה, למרות התקופה המורכבת הזו לעשות למען אחרים במהירות ובמקצועיות".
“הרגשתי שאני בשליחות ולא יכולה לשקוע”
2 צפייה בגלריה
מורן בן דוד: “חשוב לי שילדי יגדלו לנתינה וערבות הדדית”
(צילום: מישל אמזלג, הקרן לידידות)
"עבורי ועבור משפחתי, חג שמחת תורה משמעותי ומיוחד מאוד, ואנחנו חוגגים אותו עם כל הקהילה בבית הכנסת שבו בעלי פנחס משמש כרב", מספרת מורן בן דוד, בת 43, נשואה ואמא לשלושה מנתיבות, מנהלת תוכניות יישובי העוטף ורשויות דרום הארץ בקרן לידידות.
"הכנו מבעוד מועד הרבה אוכל והתכוננו לסעודת החג. בבוקר החג עוד לא הבנתי את גודל האירוע. אבל אז שמעתי שאופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב נרצח, והבנתי שאני באירוע אחר. למחרת כבר התגייסתי לסייע למחלקת הרווחה של נתיבות. עבדתי סביב השעון והרגשתי שאני בשליחות ולא יכולה לשקוע. הרגשתי שאני נמצאת מול אוקיינוס, צריכה לשתות בכפית ולא יודעת מאיפה להתחיל, תחושת תסכול.
"לילדים בבית היה קשה והחלטנו שאנחנו מתפנים לים המלח. אמרתי לבני ובעלי: ‘תיקחו גם טלית של שבת, כי יכול להיות שנישאר לשבת. לא הבנו שזה הולך להיות ארוך. הגעתי לים המלח במטרה לשים את הראש וקצת לנוח ואז הבנתי שבמלון שלנו נמצאים מפונים ואמרתי לעצמי: ‘גם לכאן לא באת לנוח, מורן, לפחות הילדים שלך במקום בטוח, הם רחוקים מהטראומה’. לבשתי את החולצה של הקרן בשביל שידעו שאם צריך משהו אני כאן, והתחלתי לאסוף מידע על מה נחוץ למפונים. אני הצפתי צרכים והקרן התגייסה לתת מענים".
איזו תפנית קיבלה העבודה שלך מאז המלחמה?
"בגלל הקשר השוטף שלי ושל עובדי הקרן עם השותפים שלנו מהרשויות וכוחות הבטחון, הבנתי שעכשיו עלינו לפעול במהירות ולסגור את הפערים שהם מעלים מהשטח. היה חשוב לעזור להם להמשיך לפעול תחת אש ולכן הענקנו להם רכבים ממוגני ירי והצבנו מיגוניות. במקביל, סייענו באופן מיידי למפונים במלונות וחילקנו להם תווים לרכישת ביגוד ומזון, הפעלנו מערך הסעות לקשישים כדי לפנות אותם מביתם וחילקנו חבילות מזון לאלה שלא יכלנו להתפנות".
כיצד העשייה והעבודה בקרן סייעו לך להתמודד עם השנה וחצי האחרונות?
"העבודה היא השליחות, העוגן והתרופה שלי. יש לי את הזכות לעבוד בקרן, שהייתה הגוף הראשון מבין הרשויות, שידע לזהות ולהציף את הצרכים גם בתחום של הרווחה, גם מעולמות החוסן וגם לזהות שיש פה אוכלוסיות חדשות שזקוקות לעזרה. אני מאמינה שגם מתוך הכאב והשכול הזה נוכל להשתקם ולצמוח. אני מקווה שמתוך הכאב הזה נהיה אזרחים טובים יותר במדינת ישראל. חשוב לי שהילדים שלי, שכותבים את הפרק הבא של ההיסטוריה, יגדלו במציאות של נתינה ושל ערבות הדדית".
הקרן לידידות, ארגון הסיוע המוביל במלחמה
מאז אירועי 7 באוקטובר ופרוץ המלחמה התגייסה הקרן לידידות לסייע לתושבים ולארגוני החירום, הביטחון וההצלה ולמשפחות החטופים.
עד כה תרמה הקרן יותר מ 157- מיליון דולר:
- חלוקת כרטיסי מזון וחבילות מזון ליותר מ-360,000 איש.
- הצבת 203 מיגוניות בצפון הארץ.
- הענקת 13 רכבים ממוגני ירי ו-10 נגררי כיבוי אש לקב”טים ולרבש”צים.
- 5,038 אפודי מגן ושכפ”צים ו-2,900 קסדות לכיתות הכוננות.
- יותר מ-1,300 ערכות רפואה והצלה לכוחות הביטחון.
- 5 אמבולנסים ממוגני ירי ו-7 ניידות טיפול נמרץ למד”א.
- חיזוק המוכנות לחירום בבתי החולים.
- שיתוף פעולה עם משרד הרווחה עבור מעני חירום מיידיים לנפגעי המלחמה.
- מענקים כספיים למשפחות החטופים, לשורדי הנובה ולפצועי המלחמה.
- סיוע בעלייה וקליטה של כ-4,000 עולים.
