סיפורה של הילה קטיוב (42), עו"ד בתחום המשפחה עם התמחות מיוחדת בגיל השלישי ובתחום המשפט המנהלי, מרצה לעורכי דין ופעילה בעמותת "לצדכם" המסייעת לגברים שזכויותיהם נפגעות בהליכי גירושין ולמי שנפגעו מתלונות שווא:
"בגיל 15, במסגרת מחויבות אישית בבית הספר, הגעתי למד"א. די מהר זה הפך להיות הבית הראשון שלי, לפעמים הייתי אפילו מבריזה מבית הספר כדי להגיע לתחנה. עברתי קורס מדריכים בהצטיינות, שימשתי מדריכה, חונכת וסגנית אחראי מתנדבים בתחנה. שם הכרתי את החבר הראשון שלי, נחשפתי למגוון אירועים, ופגשתי אנשים ברגעים קשים וטראומטיים בחייהם. התנדבתי שם עד גיל 23.
תמיד ראיתי את עצמי משמיעה קול ומגינה על החלשים. בספר המחזור של היסודי כתבו עליי: "על הצדק היא נלחמת, על השוויון מטיפה". בתיכון הייתי פעילה חברתית, יו"רית מועצת התלמידים, נציגה בפאנלים ובדיבייט. תמיד בלטתי בתחום.
עוד לפני שסיימתי את השירות הלאומי ההורים שאלו אותי "מה תלמדי?". בגלל ההשפעה של מד"א נרשמתי ללימודי סיעוד. שלושה שבועות אחרי שסיימתי שירות לאומי ישבתי בכיתה בבית הספר לסיעוד. אני חושבת שאם הייתי מרשה לעצמי חופש הייתי הולכת ישר ללימודי משפטים.
גם הבחירה בהתמחות הייתה בהשפעת מד"א. בחרתי להיות אחות חדר מיון ורפואה דחופה. תמיד סקרן אותי לדעת מה עולה בגורל המטופלים שהבאנו לשם, איך מטפלים בהם והאם צדקנו באבחנה הראשונית. חדר המיון הוא מחלקה עמוסה ואינטנסיבית, אבל גם מרתקת. כל האקשן קורה בה. למדתי שם הרבה ולא רק בפן הרפואי. זה גם בית ספר על החיים.
"גדלתי בבית דתי, כשהייתי ילדה והתחלתי ללכת לבית הכנסת, אבא שלי אמר לי 'אם מישהו נוגע בך, את מיד צועקת'. כעורכת דין בת 40 לא צעקתי כשזה קרה לי"
כבר בשנה השנייה ללימודים הבנתי שלא ארצה להיות אחות כל חיי ושאני הולכת למשפטים. זה בער בי. פשוט הרגשתי שאני לא שייכת לשם. סיימתי את ההסמכה ואת התואר כי כבר הייתי מושקעת. אחרי חמש שנים, כשהודעתי שאני רוצה לעזוב את חדר המיון, הציעו לי משרות ניהול מעניינות, אבל זה לא הספיק לי. הבנתי שהגיע הזמן לשינוי, גם אם זה אומר להתחיל הכול מאפס. לא יכולתי להישאר במקצוע שאני לא אוהבת, שבו אני מרגישה שאני לא מגשימה את עצמי.
כשסיפרתי לסביבה הקרובה, היו הרבה רעשי רקע. אמרו לי שהמקצוע מוצף, שיהיה לי קשה למצוא התמחות, אבל יצאתי לדרך בלי להסתכל לאחור. ההורים שלי לא הבינו איך אני זורקת שנים של לימודים לפח.
למדתי משפטים בבר אילן ובמכללת נתניה, תואר ראשון ושני במסלול מיוחד לסטודנטים שזו הקריירה השנייה שלהם. הרגשתי שאני במקום הנכון. הלימודים אפילו היו קלים עבורי והרגשתי הקלה גדולה. במהלך הלימודים עבדתי כתועמלנית רפואית - משרה כיפית ומפנקת. ויתרתי על כל הטוב הזה כדי לעשות התמחות בעריכת דין בשכר מינימום. ועדיין, שנת ההתמחות הייתה אחת השנים היפות בחיי.
כיום, כשאני פוגשת אנשים שמתלבטים בנוגע להסבת מקצוע, אני מעודדת אותם לעשות את הצעד הראשון. זה כמו להיוולד מחדש. לפעמים אנשים צריכים רק את הדחיפה הראשונה לדעת שזה בסדר להגשים את עצמך על מלא.
אני מודה על הסיבוב הקצר שעשיתי בעולם הסיעוד. הוא הקנה לי יתרון עצום. הידע שרכשתי מסייע לי כשאני מנהלת הליכים שבהם טוענים לאי־כשירות או במקרים שבהם נדרשת חוות דעת רפואית, למשל בייפוי כוח מתמשך וצוואות.
ביולי 2021 ביקשתי להתייעץ עם קולגה, מישהו שסמכתי עליו מאוד. הוא הזמין אותי למשרד שלו עם החומרים, ושם תקף אותי מינית. לא צעקתי. קפאתי. באותה תקופה פקדה את ביתנו טרגדיה גדולה. אני חושבת שהוא הרגיש שהייתי הכי חלשה בתקופה הזאת וניצל את זה.
כשיצאתי מהמשרד התקשרתי לאחד החברים שלי. בכיתי. אמרתי לו, 'תקשיב מה קרה לי עכשיו'. סיפרתי לו ולא האמנתי שעברתי את זה, לא האמנתי שזה דווקא הוא שפגע בי, סמכתי על הקולגה הזה כל כך. אחר כך סיפרתי לעוד שני אנשים. החלטתי להתעמת איתו. כתבתי לו בווטסאפ: 'אני בהלם ממה שעשית במהלך הפגישה שלנו'. הוא לא הכחיש. כתב: 'זו הייתה מחווה חברית אנושית'.
גדלתי בבית דתי, כשהייתי ילדה והתחלתי ללכת לבית הכנסת, אבא שלי אמר לי, 'אם מישהו נוגע בך, את מיד צועקת'. כעורכת דין בת 40 לא צעקתי כשזה קרה לי. כשעבר הזמן, הרגשתי שאני לא יכולה להשאיר את זה בתוכי יותר. עד היום כשאני לבד במעלית וגבר נכנס אחריי אני מתכווצת, מפחדת שמשהו יקרה פתאום, כי גם בפגישה שלנו זה קרה פתאום.
בהתחלה חשבתי על אשתו ועל המשפחה, אבל אז הרגשתי שאני חייבת להתלונן. לקח זמן עד שאזרתי כוחות נפשיים. חשבתי שאני יודעת לקראת מה אני הולכת, אבל טעיתי. הוא פעל להוציא צו איסור פרסום על שמו, הפיץ עליי שקרים ועשה עוד פעולות שנועדו לאיים עליי ולהפחיד אותי.
"כשאני פוגשת אנשים שמתלבטים על הסבת מקצוע, אני מעודדת אותם לעשות את הצעד הראשון. זה כמו להיוולד מחדש. לפעמים צריך רק את הדחיפה הראשונה כדי להגשים את עצמך"
כל שופט שחותם על צו איסור פרסום חותם על מוות של אמת שמגיע לה לראות אור יום. אסור להשתיק עבירות כאלה. מעבר לעובדה שזה מייצר גן עדן לפוגעים, זה מונע מנפגעות נוספות להתלונן. צו איסור הפרסום התקבל ללא כל הצדקה, ואחרי מאבק הצלחתי להסיר אותו.
בסופו של דבר התלונה שלי נסגרה בעילה של "חוסר בראיות", כמו רבות מהתלונות על תקיפה מינית. עד עכשיו לא ברור לי מה היה מערך השיקולים לסגירה. הוא ביקש לשנות את סיבת הסגירה ל"חוסר אשמה", אבל בית המשפט העליון והפרקליטות דחו את הבקשה וגם חיזקו את התלונה שלי והעניקו לה תוקף משפטי. זה היה תחילת הריפוי שלי. הרגשתי שמישהו אכן קרא את החומר ויודע שאני דוברת אמת.
כיום אני מתנדבת בעמותת "לצדכם", שמסייעת לגברים שנפגעו מתלונות שווא. בהתחלה התביישתי לספר למנכ"ל העמותה על מה שעברתי. חשבתי איך להגיד ומה להגיד. כשסיפרתי הוא בכה. אמרתי לו, 'פחדתי שלא תאמין לי', הוא אמר לי, 'את בחיים לא תמציאי דבר כזה'. עם זאת, הדעה שלי על תלונות שווא לא השתנתה, אני חושבת שאם מישהו מגיש תלונת שווא הוא חייב להיענש.
בכל התהליך הזה מי שהיו לצידי הן עורכות דין ומתנדבות מאיגוד מרכזי הסיוע. פניתי אליהן מיד לאחר שהגשתי את התלונה כי הרגשתי שאני צריכה מישהו שישמע אותי ויסביר לי מה התהליך. אני מרגישה בת מזל שזכיתי להכיר את הנשים שהיו חזקות עבורי כמו חומה בצורה, נשים שכבר הלכו בדרך הזאת והאירו לי את הדרך כמגדלור.
אני מרגישה שניצחתי את הפגיעה. התלוננתי, התעצמתי, לא ויתרתי לרגע. עכשיו, אחרי מה שעברתי, אני נחושה להשתלב בתחום ולסייע ככל יכולתי לנשים נפגעות תקיפה מינית, כשם שסייעו לי".
שורה תחתונה: "היום יש לי עוד יותר להט כלפי המקצוע שלי, ועוד יותר חשוב לי להביא את הצדק ואת האמת לקדמת הבמה".
