אני זוכר את הפעם הראשונה שתפסתי את עצמי משקר לעצמי. הייתי בטיסה ארוכה, ובאחד המגזינים במטוס היה מבחן ידע כללי של מנסה, ארגון לאנשים עם איי.קיו גבוה. השאלות הופיעו בעמוד אחד, והתשובות בעמוד אחורי. הסתכלתי על השאלה הראשונה, עניתי עליה בראש, ואז העברתי לעמוד התשובות. אחרי שווידאתי שצדקתי ולפני שעברתי חזרה לשאלות, שמתי לב שהעיניים שלי נודדות, קצת, לשנייה, לתשובה הבאה.
וכך, כשקראתי את השאלה הבאה, יכולתי לאשר לעצמי שבאמת ידעתי את התשובה. גמרתי את המבחן בתור גאון, אבל מאוחר יותר הבנתי שפשוט רימיתי את עצמי. רציתי לקבל אישור שאני חכם, ודאגתי שאקבל אותו. התובנה הזו גרמה לי לשאול שאלות רחבות יותר על רמאות. במשך השנים עשיתי הרבה ניסויים סביב הסוגיות האלה, ומרובם עלה שהרבה אנשים יכולים לרמות קצת, ועדיין להרגיש טוב עם זה.
אחד הניסויים הסטנדרטיים שערכתי עושה שימוש בקובייה. הנבחן צריך לזרוק את הקובייה, ונאמר לו שהוא יקבל תשלום בהתאם לתוצאה – דולר אם יוצא 1, שני דולר אם יוצא 2, וכו'. אלא שהוא יכול לבחור אם הוא רוצה לקבל כסף לפי הצד העליון של הקובייה, או התחתון. הוא צריך לבחור מראש, אבל הוא לא יכול להגיד לחוקר במה בחר. ואז הוא משליך את הקובייה. נאמר שלמעלה יוצא 2, ולמטה 5. רק אז ישאל אותו הבוחן באיזה אופציה בחר. אם מראש בחר הנבחן את הצד התחתון, אין לו בעיה. הוא יאמר את האמת, ויקבל 5 דולר. אבל אם בחר את הצד התחתון - עומדות בפני הנבחן שתי אפשרויות: לומר את האמת ולהסתפק ב-2 דולר, או לשנות בדיעבד את דעתו (כלומר, לשקר), ואז לקבל 5 דולר.
בניסוי שלי, חוזרים על זריקת הקובייה עשרים פעמים עם כל נבחן, וכל פעם עליו להתחיל בלבחור מחדש על איזה צד של הקובייה הוא משחק, למעלה או למטה, מבלי להגיד, לזכור, ולהגיד רק לאחר שהקובייה הוטלה. בסוף, לאחר 20 הטלות, הוא מתבקש לחשב בסך הכל כמה הרוויח. כמו שאפשר לנחש, יוצא שלאנשים יש הרבה מזל: בממוצע, בערך ב-13 מתוך 20 זריקות בוחרים הנבחנים את הצד הגבוה יותר. כמעט אף אחד לא דיווח שהוא הצליח לבחור בסכום הגבוה 20 פעמים מתוך 20. אבל הרבה אנשים מרמים קצת. עשינו את הניסוי הבסיסי הזה על אלפי אנשים בהרבה מדינות, ומה שגילינו זה שהנטייה לשקר קשורה להצדקה. כשאפשר לרמות קצת ולהצדיק את זה לעצמך, אז קל ללכת על זה. הטריק בקובייה הזאת זה שאנשים יכולים להגיד לעצמם, 'בעצם באמת התכוונתי למעלה, זו היתה המחשבה הראשונה שלי'.
אבל בשלב מסוים, בעקבות ביקור בקניה, החלטתי להרחיב את העיסוק לא רק לרמאות – אלא לשחיתות ממש. איך היא עובדת, ואיך היא משפיעה על החברה כולה. אז פיתחתי ורסיה נוספת לניסוי. הפעם, הסברנו לנבחנים שיש שתי גרסאות שונות של הניסוי, כל אחת עם יחס המרה אחר. גרסה אחת של הניסוי היא בשער המרה שמאפשר לקבל לכל היותר 4 דולר, והגרסה השנייה היא בשער המרה שמאפשר לקבל פי 10 – עד 40 דולר בתום הניסוי. ביקשנו מכל נבחן להטיל מטבע לראות לפי איזה שער המרה הוא הולך לשחק. אבל לכל נבחן, לא משנה מה המטבע הראה, נאמר שהוא משחק על הסכום הנמוך. אלא שאז, הסתכל הסטודנט שמנהל את הניסוי סביבו ואמר לנבדק: 'הבוס שלי לא פה היום, אז אם תתן לי את השלושה דולר שקיבלת עבור ההשתתפות שלך בניסוי, אני פשוט אגיד שיצא לך שער ההמרה השני'. או בקיצור, הוא ביקש שוחד.
לרוב, כשאנחנו מספרים על הניסוי, אנחנו שואלים את המאזינים כמה מהנבחנים קיבלו לדעתם את ההצעה. הרוב אומרים בין 10 ל-15 אחוז. אבל המציאות היא, שקצת יותר מ-90% שילמו שוחד. מה שחשוב להבין זה שזה לא מצב שבו הנבדקים מציעים אותו על דעת עצמם. אף נבחן לא בא והציע לחוקר עסקה שכזו. מה שעושה את ההבדל היא העובדה שהאפשרות הוצעה לנבחנים על ידי בעל הסמכות, מי שאחראי מבחינתם על הסביבה. ואחרי שהם שילמו את השוחד, ועברו לשער המרה של מקסימום 40 דולר, הניסוי התנהל כרגיל. הם עדיין היו צריכים להחליט אם הם מקבלים כסף לפי הצד העליון או התחתון של הקובייה בלי להגיד מראש במה הם בחרו. הממצא הראשון הוא שאחוז הרמאות עלה. אנשים רימו יותר, אפילו שהם עמדו להרוויח הרבה יותר כיוון ששער ההמרה קפץ פי עשרה. הממצא השני הוא שלא רק שהם רימו יותר – הם גם התחילו לגנוב.
כל נבחן כתב את כל התוצאות של הקוביות על הדף, כמו בניסוי הבסיסי, ובסוף הניסוי חישב את כל הנקודות וכתב כמה כסף מגיע לו. במקום לתת לנבדק את הסכום שמגיע, נתנו לו מעטפה עם 50 דולר, ואמרו לנבחן לקחת כמה שצריך ואת העודף להשאיר במעטפה ולהניח אותה בקופסה שמחכה ליד היציאה. ופה בעצם קיבלו הנבדקים הזדמנות לרמות שוב – בפעם הראשונה הם יכלו לרמות לגבי הצד של הקובייה שהם בחרו, וכעת הם יכולים גם לסמן שמגיע להם, לצורך הדוגמה, 23 דולר לפי החישוב המדויק שעשו, ואז לקחת 25, לעגל ל-30 או אפילו לקחת את כל החמישים. כמו שראינו קודם, בניסוי הבסיסי אנשים מרמים – כלומר, הם משנים את הצד של הקובייה שבחרו כדי להרוויח עוד כסף – אבל כמעט אף אחד לא גנב. אם יצא להם 23 הם לקחו 23. כי כשאדם מטיל קובייה הוא יכול להגיד לעצמו, 'בעצם באמת רציתי לבחור בצד העליון של הקובייה, אלך עם תחושת הבטן הראשונית שלי'. אם הוא כתב על הנייר 23, אין לו איך להצדיק את זה שהוא לוקח 25. קשה לעשות לזה רציונליזציה.
אבל כשהניסוי התחיל בהצעת שוחד, אנשים גם רימו יותר וגם גנבו. עצם זה שהצעת השוחד עלתה, השחית את המערכת. וזה הדבר המפחיד באמת: מה קורה כשיש מישהו מושחת בראש הפירמידה. כמה מהר אנחנו יכולים ללמוד את הלקח ששחיתות זה בסדר. זה מתיישב עם הרבה עקרונות פסיכולוגיים שהמסקנה שלהם היא שאנחנו לא באמת יודעים מהם החוקים של החיים – אלה הבלתי הכתובים, אבל אפילו אלה הכתובים. לרובנו אין מושג מה חוקי ומה לא, או מה העונש שצפוי על כל עבירה. יודעים שעל רצח מקבלים יותר מעל גניבה במכולת, אבל לרוב אין לנו מושג מה המחיר על כל פשע. במקום, רובנו מקבלים תובנות מהאנשים סביבנו – זוהי נורמטיביות במובן החברתי: מה האחרים עושים. אם אנחנו רואים שכל הולכי הרגל מסביב חוצים את הכביש גם כשיש אור אדום במעבר חציה, מהר מאוד נבין שזה מקובל וזה עובר. זה לא בהכרח קשור לחוקים הכתובים – זוהי הנורמה, והיא מאוד משפיעה על ההתנהגות. וזה גם מה שמטריד בניסוי שלנו. זה מפחיד כמה אנשים הסכימו לתת שוחד כשהציעו להם, וכמה מהר הם השתנו – גם מבחינת כמות הרמאות, וגם מבחינת הנכונות שלהם לגנוב.
אבל כדאי גם להדגיש את העובדה שרוב האנשים לא מצליחים להעריך עד כמה אנשים משתנים בסיטואציה כזו. הזכרנו שאנשים מנחשים שרק 10-15 אחוז מהנסיינים מקבלים שוחד, למרות שבמציאות המספרים גדולים משמעותית. זו לא תמימות, אנחנו פשוט לא יכולים לתפוס מראש כמה סיטואציה מסוימת תשפיע עלינו. רוב האנשים לא מאמינים שאם היו שמים אותם במעמד הניסוי הם היו מקבלים את הצעת השוחד. זה מעיד עד כמה מוגבלת ההבנה שלנו בנוגע להשפעה הרחבה של השחיתות על החברה – ועלינו באופן אישי. זה דבר אחד להגיד אנשים משתנים מהר ומשתנים עמוק כששחיתות נכנסת לתמונה, אבל דבר חשוב נוסף הוא להבין שלכולנו קשה להבין גם עד כמה אנחנו משתנים.
אז מהן המסקנות? מהניסוי הראשון אנחנו לומדים שלכולנו יש יכולת לרמות אם רק נמצא את ההצדקה. מהניסוי השני אנחנו רואים ששחיתות שמתחילה מלמעלה מחלחלת מהר, ומחלחלת עמוק. ומהציפיות השגויות שלנו מהניסויים האלה אנחנו מגלים שאין לנו מושג עד כמה השחיתות הזו מחלחלת, עד כמה היא משפיעה על כל הסביבה. כשאנחנו נמצאים במצבים חברתיים, אנחנו מתקשים להפנים עד כמה הסמכות שמכתיבה את המצבים הללו משפיעה על מה אנחנו תופסים כבסדר או לא בסדר. זו הסכנה האמיתית בשחיתות בראש הפירמידה: ההשפעה שלה על כל מי שמתחתיה היא גדולה ומיידית הרבה יותר ממה שאנחנו נוטים לחשוב.
