הציבור הישראלי רואה בוועדת חקירה טריבונל שתפקידו למצוא אשמים בכישלונות ולהוציא נגדם מסקנות אישיות. לקבוצות שונות בציבור יש דעה מוקדמת מה צריכות להיות המסקנות, וכל דו"ח של ועדה יותיר אחריו מאוכזבים שיפתחו נרטיבים משלהם בעד ונגד מסקנותיו.
חוק ועדות החקירה, שנחקק בשנת 1968, קובע שתפקידה של ועדה הוא לברר את האמת. האמת אינה רק מטרה לשמה (לפחות למי שעוד חושב שאמת היא ערך). הלקחים מן האירוע הנחקר צריכים להתבסס על אמת עובדתית ולא על רכילות, נרטיבים או אינטרסים. ההחלטה על הקמת ועדת חקירה היא של הממשלה, והיא זו שמגדירה את תחומי החקירה ומנסחת את כתב המינוי שלה. בכך מסתיים תפקידה. היא מודיעה על החלטתה לנשיא בית המשפט העליון והוא זה שממנה את יושב ראש הוועדה ואת חבריה.
ועדת חקירה מונה שלושה או חמישה חברים, על-פי חשיבות העניין הנחקר. יושב הראש שלה חייב להיות שופט עליון מכהן או בדימוס. חבריה יכולים להיות שופטים או אנשי ציבור או אף מומחים בתחום החקירה. הדרישה העיקרית מכולם היא יושרה ואובייקטיביות, אבל בעידן שבו האמת מושלכת לפח לטובת הנרטיבים, יושרה ואובייקטיביות מושלכות יחד עימה. וקשה למצוא אנשים כאלה.
ועדת חקירה איננה בית משפט ואינה כבולה בסייגים שמגבילים את עבודת בית המשפט. היא הקובעת את סדרי עבודתה, ובסמכותה לחייב אנשים להופיע בפניה ולאסוף ראיות לצורך עבודתה בכל דרך הנראית לה. האוטונומיה הזו של הוועדה מסתיימת אם הגיעה למסקנה שמי מהנחקרים על-ידה עלול להיפגע ממסקנות החקירה. במקרה כזה מחייב אותה סעיף 15 של החוק להזהיר את הנחקר, ומחזיר אותה לכללי הפרוצדורה המשפטית. הפעלת הסעיף מאריכה כמובן במידה ניכרת מאוד את זמן עבודתה של הוועדה, עד כדי אפשרות שלא תוכל למלא את ייעודה.
חוק ועדות החקירה סובל משני פגמים יסודיים
חוק ועדות החקירה סובל משני פגמים יסודיים. בזמן שהוא חוקק היה משקל מכריע לאמת. בינתיים גדל מספר האנשים שטוענים שאין אמת אחת, אלא קיימים נרטיבים שונים, הם שווים בערכם ואין אפשרות להכריע ביניהם. אלו שאלות אקדמיות. לענייננו, ככל שהעמדה הזו מתפשטת נפגעת האוטוריטה של ועדות חקירה, וגוברת הביקורת על מסקנותיהן. הפגם השני, והמעשי יותר, הוא שהחוק הקיים נותן מענה לאירועים נקודתיים ואינו מתאים לחקירת סוגיות מתמשכות, נרחבות ומקיפות.
דוגמה לאירוע מן הסוג הראשון היא האסון במירון. במקרה הזה נזקקה הוועדה ליותר משנתיים כדי להשלים את עבודתה. ועדת אגרנט שחקרה אירוע גדול וממושך בהרבה הסתפקה בשנה ורבע, אבל רק בגלל הפירוש המצמצם שייתר את סעיף 15 בעבודתה וכך אפשר לסיים אותה בפרק זמן סביר.
טבח 7 באוקטובר - הביזיון הגדול ביותר מאז ראשית המפעל הציוני - הוא מן הסוג השני. היקף החומר גדול ממה שכל ועדה קודמת נדרשה לעבור עליו. משך התקופה הנחקרת ארוך ומגוון הנושאים רחב ומורכב משלושה תחומים נפרדים שאופי כל אחד מהם שונה מן האחרים. על-פניו, ועדה אחת לא תוכל להתמודד עם השאלות ויידרשו לפחות שלוש.
מדינית
"מדינית", שתבחן את המדיניות הישראלית ואת תפיסת ההגנה מול הרצועה: ניהול מלחמת התשה תוך ביטול מערכת ההגנה המרחבית ביישובים, מיקום המפקדות, הגדר, ההסתמכות העיוורת על טכנולוגיה ועוד. מדיניות היא מנדט של הממשלה והיא אינה חסינה מפני טעויות. השאלה איננה אם הממשלות טעו, אלא אם הן טעו בתום לב או מתוך שיקולים פסולים. הוועדה הזו תצטרך לקבוע מהו אינטרס פסול של ממשלה נבחרת ושאלה גדולה שלא אכנס אליה היא ממתי צריכים להתחיל את החקירה.
ספק רב אם מסקנותיהן של הוועדות תהיינה מקובלות על הציבור. ועדה איננה הפתרון לאירוע בסדר גודל כזה. הדבר הדחוף והחשוב הוא להעמיד למבחן הציבור את הממשלה שבמשמרת שלה קרה הביזיון הזה
צבאית
ועדה שנייה, "צבאית", צריכה לחקור את קריסת צה"ל ב-7 באוקטובר, את הרקע המודיעיני והמבצעי המוקדם שלה ואת אירועי אותו היום: הפיגור בהגעת הכוחות, אובדן השליטה והעשתונות במפקדות, החתירה למגע, לוחות הזמנים ועוד.
מנהלית
הוועדה השלישית, "המנהלית", תצטרך לחקור את אי-תפקודה של הממשלה אחרי אותו יום.
מדובר בוועדות שונות מבחינת רקע ומומחיות חבריהן. אם תבררנה מה באמת קרה בכל אחד מן התחומים תצטרכנה לכמה שנות עבודה גם ללא סעיף 15. אם הסעיף לא ישונה, עד שתסיימנה את עבודתן המסקנות כבר לא יהיו רלוונטיות, וראו מה קרה וקורה במשפטו המזדחל של ראש הממשלה המתנהל על עניינים שבהשוואה הם שוליים.
יואב גלברהבסיס להצדקת סעיף 15 הוא משפטי-פורמלי: מניעת הפגיעה בזכויות הנחקרים. התשובה שלי היא מוסרית: קורבנות האירועים הם לא ממלאי התפקידים הנחקרים אלא מי שנרצחו ונחטפו לשבי. את מה שקרה להם אי-אפשר להשיב, ומולו זכויות הנחקרים בטלות בשישים. הציפיות מוועדת חקירה ממלכתית (ואין אחרת) מרקיעות לשחקים מתחילת המלחמה. בשבועות האחרונים החקירה מוצגת כתביעה וזכות של משפחות החטופים והמשפחות השכולות. זו אינה תביעה של משפחות אלא צורך חיוני של העם כולו, גם אם חלק ממנו מסרב להכיר בו.
ציפיות גבוהות מובילות לאכזבות קשות, וספק רב אם מסקנותיהן של הוועדות תהיינה מקובלות על הציבור. ועדה איננה הפתרון לאירוע בסדר גודל כזה. הדבר הדחוף והחשוב הוא להעמיד למבחן הציבור את הממשלה שבמשמרת שלה קרה הביזיון הזה בתקווה (מהולה בספק) שהבאה אחריה תוכל להוציאנו מהבוץ ולהוביל אותנו לעתיד טוב יותר.
פרופ' יואב גלבר הוא היסטוריון, סגן אלוף במיל'. היה עוזר מדעי בוועדת אגרנט
