בין מדשאות ירוקות בלב רמת גן נמצא כפר המכביה - מקום שהפך לבית עבור החטופים ששוחררו ובני משפחותיהם. מה שהחל כפתרון לוגיסטי זמני, הפך למבצע מורכב שיצר מתחם המספק לא רק לינה, אלא גם ביטחון והגנה, שקט וחברה. בימים של חילוקי דעות, מחנות ומחאות, כמעט נדיר לראות את שיתופי הפעולה שנוצרים בו, בין משרדים וגופים, מוסדות ויחידות, ובעיקר, בין צוותים מסורים לאנשים הזקוקים לכך יותר מכל.
זה התחיל ב-7 באוקטובר, כבר באזעקות הראשונות כשאנשים ברחו מבתיהם, לעיתים רק עם שקיות בידיהם, ותנועת מכבי העולמית פתחה את שערי כפר המכביה. "מכפר הפכנו לעיר עם כ-1,000 מפונים, בית ספר וגנים מגיל 0 עד 18״, מספרים גליל יצחקי, מנכ״ל כפר המכביה, ועדי שגיא-גרין, סמנכ״לית השיווק. ״אלפי אנשים שהו כאן, ראשית כי מעצם המתקנים והשירותים יכולנו לתת מענה לצרכים השונים, ובהמשך הרחבנו ופתחנו עוד רבים. מעבר להלנה ולמזון, המפונים קיבלו בין היתר שירותי חינוך ואף ניגשו כאן לבגרויות. ניתן מענה של קופת חולים, מרכז לבריאות הנפש, חדרי אוכל ועוד״.
כשהחלו מבצעי שחרור החטופים, בהתאם לצורך, המקום הפך למרכז קליטה: "משרד הביטחון החל לעבוד איתנו, ושיתוף הפעולה היה טוב. למעשה, כל מי שלא חזר בשלב הראשון הביתה, הגיע לכאן״, הם מסבירים.
כפר המכביה קיים מסוף שנות ה-50 מטעם מכבי תנועה עולמית. יש בו מרכז ספורט ומתקנים, מרכז כנסים, מלון חדרים, ואגף שני שקם ב-2008 עם 120 סוויטות שהן דירות של ממש. ״זה מלון שהוא אחר, עוף מוזר ביחס למלונות במרכז הארץ״, הם אומרים.
יוכבד ליפשיץ הייתה החטופה הראשונה ששוחררה והגיעה לכאן. לאחרונה, בסגירת מעגל קשה, היא סיימה בו את השבעה של בעלה, עודד ליפשיץ ז״ל. מאז, שבים ושבות רבים הגיעו למקום עם בני משפחותיהם, חלקם לזמן קצר וחלקם לפרק זמן ממושך.
"בהתחלה החליטו על כפר המכביה בגלל הקרבה לתל השומר, וזה המשיך להבנה שלפיה הכפר הוא לא רק מלון אלא חלק מקמפוס סגור וירוק, עם הרבה שטח ושקט מסביב. סוג של קיבוץ, רגוע ונעים. והבעלות היא של עמותה שיודעת להיות גמישה מול הסיטואציה הזאת", הם מוסיפים.
"המפגש מתחיל כשהמשפחות מגיעות, לעיתים לילה לפני הגעת השבים. ליאת לייבה, מנהלת המלון, אמונה על המערך המורכב הזה ומכינה הכול מבעוד מועד. תחילה אנחנו מכינים להם מקום שבו הם יכולים לצפות יחד בשחרור, למי מהמשפחה שלא פוגש את המשוחררים בגבול, ובהמשך, אחרי השהות בבתי החולים, השבים והמשפחות מגיעים אלינו״.
השלב הבא הוא התאמה עדינה לצרכים: "מפרידים אזור, מייצרים אזורים סטריליים שבהם הם מרגישים נוח. לאט-לאט הם נטמעים בחיי היומיום של הכפר בהתאם לצורך, לרצון, לתהליך האישי של כל אחד ואחת״.
"הפוסטרים שראינו בכל מקום פתאום הופכים לדמויות שמסתובבות פה אצלנו, זה מדהים. הם נהיים חלק מהחיים שלנו, ואנחנו משלהם, זה משהו שתופס אותנו כל הזמן ואי אפשר להתרגל אליו״, הם מספרים. "כשאתה יושב בארוחת צהריים ורואה את השבים סועדים סביב שולחן, לפעמים חושבים - איפה הם היו לפני שבוע? הפער לא נתפס. לראות אותם בתפקוד, יושבים ואוכלים ומדברים. קשה להבין את המעבר הזה ממה שהם עברו שם, לחיים כאן״.
מהניסיון שלכם, מה הצרכים של השבים מהמקום?
״הצרכים שלהם אישיים ושונים האחד מהשני - אחד רוצה לאכול לבד, והשני ביחד. חלק מעדיפים לשהות יותר בחדר ואחרים דווקא מחפשים את החברה. אנחנו קשובים לצורך הפרטני של כל אחד ואחת, והכי חשוב שהם ירגישו שזה בית״.
איך השהות המשותפת משפיעה עליכם, על הצוות?
"הצוות התגייס כולו. ליאת לייבה, מנהלת המלון ומרכז הכנסים, נמצאת כאן 24/7. כצוות אנחנו לא מתערבים, לא שואלים, לא מביעים דעה – אנחנו רק שם עבורם, למענם, זה המעט שהם ראויים לו. לפעמים זה חיבוק, לפעמים עזרה טכנית, לפעמים מבט תומך, לפעמים רק לשים לב. בתוך כל זה, התחושה היא של זכות ושליחות היסטורית״.
אין לי בית אחר
לנה טרופנוב נמצאת בכפר המכביה מ-1 בדצמבר 2023, יומיים לאחר שהגיעה לבית החולים אחרי שחרורה מעזה, שם הוחזקה 54 ימים. ״זה הבית שלי, אין לי בית אחר״, היא אומרת, ״הבית בניר עוז נשרף לגמרי. כשהגענו הנה היו הרבה מפונים, משוחררים ומשפחות. לאט-לאט כולם עזבו ואנחנו נשארנו פה״.
את זוכרת את היום שהגעת לכאן?
״כשהשתחררתי סיפרו לי על סשה, הבן שלי שחטוף, על ויטלי בעלי שנרצח, זה היה אחד הימים הכי קשים. כשיצאתי משיבא ואמרו לנו שאנחנו עוברים לבית מלון, מאוד חששתי. לא ידעתי מה זה אומר. אבל כשהגענו קיבלנו יחס כל כך אוהב, וחדרים מעולים, והרגשנו מיד בבית. עד כדי כך שנשארנו עד היום. אני הדיירת הכי ותיקה פה״.
לנה גרה בכפר עם אמה אירנה טטי, שנחטפה גם היא. "את אמא פגשתי ברכב, בדרך לצלב האדום, היא הייתה חטופה במקום אחר. לא ידעתי עליה כלום בזמן השבי, ויום לפני השחרור שלי העבירו אלינו את דוד קוניו שהיה איתה, אז הוא סיפר לי שהיא בסדר. אבל היא לא ידעה עליי, כשהיא ראתה אותי היא לא הבינה שזאת אני כי הפנים שלנו היו מכוסות״, היא מספרת.
היית כאן גם זמן ממושך עם ספיר כהן, בת הזוג של סשה.
"ספיר השתחררה יום אחריי. זה נס, היא לא הייתה אמורה להיות בקטגוריה. לא הייתי שורדת בלעדיה. היא הייתה התמיכה שלי, המשפחה שלי, ואין לי משפחה אחרת. היינו יחד בשבי, מזרן ליד מזרן. כשחזרנו, יותר משנה היינו יחד, כל היום. יצאנו לטייל יחד בפארק, דיברנו כל הזמן״.
״בהתחלה לא מצאתי את עצמי. אבל אמא, ספיר, ההורים שלה, זה שכולנו פה יחד - זה הציל אותי. אני פוגשת אנשים, יש כאן מרחבים, אנחנו יושבים לאכול יחד. פה אני לא לבד״
"אנחנו מכירים את כולם, וכולם מכירים אותנו, כמו משפחה. כשהתפרסם שסשה חוזר, הצוות הגיע ובירך אותנו וכל כך שמח איתנו. כולם באו לפגוש אותו ולחבק אותו. בהתחלה לא מצאתי את עצמי. אבל אמא, ספיר, ההורים שלה, זה שכולנו פה יחד - זה הציל אותי. אני פוגשת אנשים, יש פה מרחבים, אנחנו יושבים לאכול יחד. פה אני לא לבד״.
לניר עוז, שהיה ביתה, יש לה יחס מורכב: "לקיבוץ הגעתי ביום שישי, יומיים אחרי השחרור. אני ואמא. סשה לעומת זאת לא רוצה להגיע לשם, הוא מעדיף לזכור את הקיבוץ כפי היה. אמא ואני הגענו לשם בסוף השבוע אחרי השחרור שלנו, דאגנו לחתולים שהיינו מאכילות. אחד החתולים, שאמא קרובה אליו במיוחד, חזר איתנו הנה. עד היום הוא איתנו, זו תמיכה גדולה בשבילה״.
בשעות הבוקר המוקדמות, כשאור ראשון מאיר את המדשאות הירוקות של כפר המכביה, אחד הדיירים, שעד לאחרונה הכרנו מתמונות המאבק, יוצא להליכת בוקר בשבילים המוצלים. אט-אט מתמלא חדר האוכל, ומשפחות מתכנסות סביב שולחנות עגולים. במבט ראשון, הסצנה נראית רגילה לחלוטין - אישה מושיטה לחם לבתה, זוג מבוגר מוזג תה, קבוצת צעירים צוחקת בפינה מרוחקת. רק המבטים המיוחדים שמחליפים ביניהם אנשי הצוות מסגירים את הסיפור האמיתי - אלה הפנים שרק לפני חודשים היו תלויות על שלטים, והקולות שחשבו שלא יישמעו עוד. אלה רגעים קטנים של חירות, שבשביל דיירי המקום, הם עולם ומלואו.
עדה שגיא מניר עוז, ששוחררה מעזה אחרי 53 ימים בשבי חמאס, התגוררה בכפר כחודש ימים. ״עברתי אליו משיבא עם שני תיקים בלבד״, היא מספרת, ״ואז בעצם התחלתי לקלוט שאין לי בית לחזור אליו, ושזה אמור להיות הבית שלי בזמן הקרוב עד שאחליט לאן ללכת״.
עדה מתארת את הקליטה במקום כ"נחיתה רכה": "דירה של שני חדרים מרוהטת לגמרי עם כל הפינוקים, חלב במקרר, וכשביקשתי מים הביאו שישייה. לא הייתי צריכה לעשות כלום״.
מה חווית בימים הראשונים כאן?
"אחותי הייתה איתי יומיים ואז שחררתי אותה. גם הלבד שלי היה חשוב לי, להסדיר לי את המחשבות. המשפחה לא עזבה אותי, אם לא בבוקר אז אחר הצהריים, כל פעם מישהו הגיע. קבעתי לא יותר משני ביקורים ביום ולא יותר משתיים-שלוש שיחות כי זה עייף אותי. כל אחד, מרוב רצון לדעת ולשמוע, רצה שאחזור על הסיפור. אבל, גיליתי שלדבר, לספר, עושה לי טוב.
"נתנו לי המון אפשרויות ושירותים, החל מספרית ועד לטיפולים אלטרנטיביים, דיקור ושיאצו. וגם תשאולי שב״כ עברתי כאן. הצוות במקום היה מוכן להוריד לי את הירח כדי שארגיש טוב. הקשרים הפכו אישיים, קצינות היו מגיעות אליי לשתות קפה. גם קצינות עייפות ב-22:00 היו באות לקפה לפני השינה״.
״נתנו לי המון אפשרויות ושירותים, מספרית עד לטיפולים אלטרנטיביים. גם תשאולי שב״כ עברתי פה. הקשרים הפכו אישיים, קצינות עייפות ב-22:00 היו באות לקפה לפני השינה״
היו גם רגעים אחרים בתקופה הזאת, אפשר לדמיין.
"כן. היה לילה אחד עם סופות רעמים, הייתי משוכנעת שהתעוררתי למתקפת טילים ורצתי למרחב המוגן. ראיתי שאני היחידה שם, ואז קלטתי שאלה ברקים ורעמים. לא הפסקתי לבכות. אבל במקום ההוא, בתקופה ההיא, דברים כל כך קטנים הפכו משמעותיים, כמו הזכות לקחת קפה מתי שאני רוצה. לא לבקש, רק להושיט יד ולקחת, זה חופש שלא מובן מאליו. המקום הזה היה ועדיין משמעותי עבורי. אפשרו לי לחזור לחיים״.
ניטרלי, דיסקרטי, מלכד
סא״ל איילה חג׳בי, רע״ן חובה, קצונה ומילואים בזרוע הים, ובמשימה הנוכחיתת מפקדת כפר המכביה ואחראית מעטפת הפרט לשבים, מסבירה מנקודת מבטה: ״אנחנו נותנים מעטפת לפרט במתקן אחד, מעטפת שלמה שהיא הכול חוץ מהטיפול הרפואי או הנפשי. אנחנו מספקים קרקע לוגיסטית, ולא פחות חשוב, את הסביבה - שקטה, ניטרלית, דיסקרטית, מלכדת. המקום שזכינו להיות בו נותן לנו את היכולת לתת להם את היחד, ואת הלחוד״.
סא״ל חג׳בי, שנמצאת במקום עם שמונה אנשי צוות 24 שעות ביממה, מתארת את תהליך הקליטה: "לפני הגעה של שב אנחנו חוברים לקצין המלווה של המשפחה, שיודע מה הצרכים הספציפיים שלה באותה נקודת זמן. אנחנו נותנים מענים מרכזיים, כל מה שקשור להבאה שלהם למקום, כולל מתן מקום לינה, וכל זמן שבן/בת המשפחה נמצאים בבית החולים אנחנו מאפשרים להם לנסוע ולחזור באמצעות הסעות שלנו.
"מהרגע שהמשפחה מקבלת את העדכון אודות השחרור, או חלילה על הגעה של חלל, היא יכולה לבחור להגיע אלינו, ולמעשה להישאר עד שהשב משתחרר מהמרכז הרפואי הרלוונטי. לכל משפחה יש צורך אחר. הוא יכול להיות חומרי, אבל לאו דווקא. אנחנו מזהים את המאפיינים המשותפים, אבל גם את הייחודיות. הרגעים הראשונים מאופקים, אבל אחרי כמה ימים אנחנו מתקרבים, ובהמשך אנחנו באמת כמו משפחה. ככה אני מודדת הצלחה, שהצד השני מרגיש בנוח. תמונת הראי שלי היא תחושת הנוחות שלהם, שהם מרגישים בבית״.
שילוב ידיים
יעל גורן-חזקיה, ראש אגף מדיניות, חקיקה וקשרי חוץ במינהלת החטופים הנעדרים והשבים במשרד ראש הממשלה, מתארת את ההיערכות לקליטת החטופים ששוחררו וליווי בני משפחותיהם, ואת שיתוף הפעולה בין כלל הגורמים – צה”ל, משרד הבריאות, החוץ, הרווחה, החינוך, הביטוח הלאומי ועוד, כפי שמשתקף במקום.
"מדובר בתהליך המתבטא בשיתוף פעולה הדוק לכל אורכו. אנחנו יושבים סביב שולחן אחד – קציני הקשר של הצבא, מלווי המשפחות מהמינהלת, אנשי השיקום, עובדי הרווחה ואחות מלווה – ומעניקים את המעטפת לצרכים שעולים, חלקם רוחביים ואחרים פרטניים״, היא מסבירה, ״בהתאם לכך יישמנו התאמות, הסדרות ותיקוני חקיקה כדי להבטיח מענה מקיף ומיטבי״.
איך מתבצע תהליך הקליטה הראשוני של השבים?
״התהליך הראשוני נעשה בהובלת צה"ל וכוחות הביטחון, עד להגעתם לבתי החולים. בשבוע הראשון ניתן מענה לבני המשפחה בכפר המכביה או במתקנים נוספים הסמוכים לבתי החולים. לאחר מכן, האחריות עוברת למינהלת ולעובדי השיקום והרווחה, המטפלים במימוש הזכויות, הליכי השיקום, סיוע בשהייה בבתי מלון ומתן פתרונות דיור נוספים. המינהלת מטפלת במשפחות השבים גם במקרים מצערים של שבים חללים, בשיתוף פעולה עם המועצות האזוריות, שירותי הרווחה והביטוח הלאומי: ליווי בסידורי הלוויה, שירותי היסעים, תמיכה בתקופת השבעה ועוד״.
אולי זו הזדמנות לדבר על המענים שמספקת המינהלת.
״המינהלת, בשיתוף משרד הביטחון והביטוח הלאומי, הובילה שורת תיקוני חקיקה שנועדו להבטיח לשבים ולמשפחותיהם הכרה וזכויות. לכל אלה, הם נחשפים בשהות שלהם בכפר המכביה. במסגרת תיקון לחוק פדויי שבי וחטופים ששוחררו, למשל, מוענק לשב תגמול חודשי לצמיתות בגובה של 3,300 שקל. ניתנת לשב גם הכרה אוטומטית בשיעור של 50% נכות, המקנה קצבה חודשית נוספת ונלווים בגובה של כ-5,000 שקל, כלומר, סך בסיסי של 8,300 שקל לחודש.
״ההכרה בנכות מקנה לשבים זכויות נרחבות נוספות, לרבות הנחות בארנונה ובתעריפי החשמל, פטור מתשלומי מס, סיוע ברכישת דירה או השתתפות בשכר דירה, מימון לימודים, שיקום תעסוקתי, הכשרות מקצועיות ומימון מלא של כל הטיפולים הרפואיים הנדרשים. בכל חודש בשנה הראשונה לאחר השחרור, השב יקבל תגמול טיפול רפואי בגובה שכרו ערב החטיפה. במקרים שבהם הוא לא עבד קודם, יוענק לו תגמול חודשי שלא יפחת מ-7,000 שקל.
״בנוסף, תיקון קובע כי כלל השבים יוכרו באופן אוטומטי כנכים בשיעור של 100%, ללא צורך בהליך בירוקרטי או בהופעה בפני ועדה רפואית. משמעות התיקון היא הגדלת קצבת הנכות והזכאויות הנלוות לכ-9,600 שקל לחודש, כך שבשילוב עם תגמול פדויי השבי, הסכום הכולל יעמוד על 12,900 שקל לחודש לצמיתות״.
גורן מציינת הליך חקיקה נוספת: ״חקיקה שמכירה בבני משפחות השבים ומקנה להם מעטפת שיקום נפשי, תעסוקתי ורפואי, וגם מענק כספי לשם התארגנות. כלל ההטבות והזכאויות הללו חלות גם על בני משפחות השבים החללים, בנוסף להכרתם כמשפחות שכולות.
"רק כעת, לאחר שובם של יקיריהם, בני המשפחה יכולים להתפנות לטפל בעצמם״, היא אומרת. ״בתקופת החטיפה ניתנה למשפחות מעטפת תמיכה רחבה, אך בשל הנסיבות הן לא יכלו לממש את הסיוע המוצע להן. אנחנו מקווים שכעת, השבים ובני משפחותיהם יוכלו להשתקם בדרך הטובה ביותר עבורם".
