הם הגיעו בריצה, בשחייה ועל גבי אבובים. בתוך זמן קצר חצו רבבות בני אדם את הגבול ממרוקו לסאוטה, המובלעת הספרדית שבצפון אפריקה, דרך הים ובפריצת אחד השערים בגדר. כוחות הביטחון הספרדיים הוצפו, מרכזי הקליטה התמלאו והאירוע המקומי הפך למשבר שהדהד ברחבי אירופה.
סאוטה, יחד עם המובלעת הספרדית מלייה, היא חלק מאחד הגבולות החריגים בעולם: שטח אירופי הנמצא ביבשת אפריקה ומוקף במרוקו. עבור מי שמצליח לחצות אליו, מדובר בכניסה לשטח ספרדי ולמעשה אל האיחוד האירופי. עבור מדריד ובריסל, הגדרות הגבוהות, המצלמות והסיורים הן רק שכבת ההגנה האחרונה. שכבת ההגנה החשובה יותר נמצאת מהצד השני - בידי כוחות הביטחון המרוקניים.
גירוש המהגרים מסאוטה בחזרה למרוקו
(צילום: REUTERS/Jon Nazca)
הסיבה לגל הנוכחי עדיין אינה ברורה. בתחילה יוחסה ההסתערות בעיקר לשמועות שהופצו ברשתות החברתיות, לפעילות מבריחים ולפרשנות מוטעית של פסיקה משפטית בספרד, שהגבילה את האפשרות להחזיר מיד למרוקו מהגרים שהגיעו למובלעות דרך הים. אלא שבימים שלאחר מכן התחזק החשד כי גם להתנהלותה של רבאט היה תפקיד מכריע. לפי דיווחים בכלי התקשורת בספרד, שירותי המודיעין במדינה הגיעו למסקנה שמרוקו לא ארגנה מראש את ההסתננות ההמונית, אך אפשרה לה להתרחש. בקרת הגבול המרוקנית, כך לפי ההערכה, הוקלה בהדרגה במהלך חודש יולי, וביום ההסתערות כמעט שלא בלמה את ההמונים.
ראש הממשל האזורי של סאוטה, חואן חסוס ויוואס, עדכן שלשום בפרלמנט האירופי כי כ-100 בני אדם נהרגו בפריצת הגבול וכי 3,000 עד 5,000 מהגרים עדיין נמצאים במובלעת. נציב ההגירה של האיחוד מגנוס ברונר קרא להשתמש גם בסחר ובמדיניות הוויזות כדי ללחוץ על מרוקו, ואילו מנהיג סאוטה הצהיר: "מרוקו אינה מדינה אמינה". אבל האירוע מעלה שאלה רחבה בהרבה: כיצד הצליחו רבים כל כך להגיע כמעט באותו זמן אל גבול שנחשב לאחד המאובטחים באזור - ומה קורה לאירופה כשהמדינה שעליה היא מסתמכת אינה מצליחה, או אינה מעוניינת, לעצור אותם?
הגבול שמתחיל ברבאט
מאז משבר הפליטים הגדול של 2015 פועלת אירופה להעביר את גבולותיה בפועל דרומה ומזרחה. במקום להמתין לסירות מול חופי איטליה, ספרד או יוון, האיחוד האירופי משקיע במדינות המוצא והמעבר: אימון כוחות, רכישת ציוד, שיפור מערכות מעקב, מאבק במבריחים, החזרת מהגרים למדינותיהם ומניעת יציאתם לים.
הפריצה ההמונית ממרוקו לסאוטה
(Reuters)
מגיעים מהים, פורצים את הגדר: ההסתערות על סאוטה
ההמונים מסתערים על הגבול עם סאוטה. כ-100 נהרגו
(צילום: AP Photo/Antonio Sempere)
מרוקו היא אחת השותפות המרכזיות בשיטה הזאת. לפי נתוני הנציבות האירופית, בין 2015 ל-2021 התחייב האיחוד להעביר 234 מיליון אירו לפרויקטים הקשורים להגירה בממלכה. הכסף הופנה בין היתר לניהול גבולות, למאבק בהברחות ובסחר בבני אדם, להגנה על מהגרים, להחזרה מרצון ולשיפור מדיניות ההגירה המרוקנית. ב-2023 השיק האיחוד תוכנית נוספת, בהיקף של 152 מיליון אירו, שנועדה לחזק את יכולתה של מרוקו לנהל את גבולותיה, לפרק רשתות הברחה ולהחזיר מהגרים למדינות מוצאם. התוכנית הייתה חלק מחבילת שיתוף פעולה רחבה בהרבה עם רבאט, בשווי 624 מיליון אירו.
מבחינת אירופה, ההיגיון ברור: זול יותר לעצור סירה לפני שהפליגה, או קבוצה לפני שהגיעה לגדר, מאשר לטפל באלפי בני אדם שכבר נכנסו לשטחה, להעניק להם אפשרות לבקש מקלט ולנהל במשך חודשים או שנים הליכי גירוש וערעור. גם מרוקו מרוויחה - לא רק כסף וציוד, אלא מעמד של שותפה אסטרטגית, גישה למקבלי החלטות באירופה ומנוף במשא ומתן על סחר, ויזות, השקעות וסוגיות מדיניות. אלא שבדיוק כאן נמצאת גם נקודת התורפה. ברגע שהגבול האירופי מופקד בידי מדינה אחרת, אותה מדינה יכולה להחליט עד כמה להדק את הפיקוח - ומתי להרפות ממנו.
התקדים הבולט ביותר התרחש בסאוטה במאי 2021. בתוך כיומיים נכנסו למובלעת כ-8,000 בני אדם, בהם כ-1,500 קטינים, לאחר שכוחות הביטחון המרוקניים הפגינו, לפי ספרד, פסיביות חריגה. רבים מהמהגרים פשוט צעדו לאורך החוף או שחו מסביב למכשול הימי. האירוע התרחש בשיאו של משבר דיפלומטי. ספרד אפשרה לבראהים ראלי, מנהיג חזית פוליסריו הנאבקת לעצמאות סהרה המערבית, לקבל בחשאי טיפול רפואי בשטחה. מרוקו, שרואה בסהרה המערבית חלק בלתי נפרד משטחה, זעמה.
שרת ההגנה הספרדית מרגריטה רובלס האשימה אז את רבאט ב"סחיטה", וטענה שהיא משתמשת במהגרים ובקטינים כדי ללחוץ על ספרד. הפרלמנט האירופי גינה בהמשך את “השימוש של מרוקו בפיקוח על הגבולות ובהגירה, ובפרט בקטינים ללא ליווי, כאמצעי לחץ פוליטי נגד מדינה חברה באיחוד”.
מרוקו דחתה את הטענות, אבל המסר נקלט היטב במדריד: גבולותיה אינם תלויים רק בכמות השוטרים, החיילים והגדרות שבצד הספרדי - אלא גם ביחסים עם רבאט. בשנה שלאחר מכן שינתה ממשלת ספרד את עמדתה ארוכת השנים בסוגיית סהרה המערבית והביעה תמיכה בתוכנית האוטונומיה המרוקנית כבסיס לפתרון הסכסוך. היחסים השתפרו – ושיתוף הפעולה בגבול התחזק.
אין פירוש הדבר שכל גל מהגרים ממרוקו הוא פעולה מתוכננת של השלטון. גם רבאט מתמודדת עם צעירים שמבקשים לעזוב, רשתות הברחה ואלפי מהגרים ממדינות שמדרום לסהרה. אבל אירועי 2021 המחישו כי גם שינוי זמני ולא רשמי ברמת האכיפה יכול להפוך בתוך שעות למשבר אירופי.
מתוניסיה ועד מאוריטניה
המודל המרוקני אינו חריג. האיחוד האירופי חתם בשנים האחרונות על שורה של הסכמים עם מדינות בצפון אפריקה ובסאהל, שמשלבים סיוע כלכלי והשקעות עם התחייבות להילחם בהגירה הלא-סדירה. ב-2023 חתמה אירופה על מזכר הבנות עם תוניסיה, כשבין הסעיפים נכללה חבילת תמיכה של 105 מיליון אירו להגירה - כמעט פי שלושה מהמימון השנתי הממוצע שהועבר למדינה בתחום בשנתיים שקדמו לכך. הכסף נועד לחיזוק הגבולות, למאבק במבריחים, להחזרת מהגרים ולמניעת אסונות בים.
ספינת מהגרים שהתהפכה בלוב ב-2016. שיתוף הפעולה גם מרחיק מאירופה את האחריות המשפטית והציבורית לתוצאות
(צילום: הצי האיטלקי)
במאוריטניה, שהפכה לנקודת יציאה מרכזית לעבר האיים הקנריים, השיק האיחוד ב-2024 שותפות הגירה וחבילת סיוע בהיקף של 210 מיליון אירו. הכסף לא נועד כולו להגירה, אלא גם לסיוע הומניטרי, יצירת מקומות עבודה וביטחון - אך חלק מרכזי בתוכנית הוא חיזוק הגבולות, המאבק במבריחים ומניעת יציאת סירות לאוקיינוס האטלנטי.
גם מצרים קיבלה מעמד של שותפה אסטרטגית. חבילת הסיוע האירופית לקהיר, שהוכרזה ב-2024, עמדה על 7.4 מיליארד אירו וכללה הלוואות, השקעות ומענקים. מתוך המענקים יועדו כ-200 מיליון אירו לניהול הגירה. מבחינת אירופה, יציבותה הכלכלית של מצרים - מדינה שבה חיים יותר מ-100 מיליון בני אדם ושקלטה פליטים ומבקשי מקלט מהאזור - הפכה לאינטרס ביטחוני פנימי.
ההסכמים מוצגים בבריסל כשותפויות רחבות: הם כוללים השקעות בתשתיות, אנרגיה, חינוך ותעסוקה, ואינם רק תשלום תמורת חסימת מהגרים. גם הטענה שהמענה להגירה חייב לכלול טיפול בגורמים שמניעים אותה - עוני, מלחמות, אבטלה וחוסר יציבות - עומדת בבסיסם. בפועל, עם זאת, היכולת לצמצם את מספר הסירות המגיעות לחופי אירופה היא אחד המדדים המרכזיים שלפיהם הם נשפטים.
"פתיחת השערים" של ארדואן, "המתקפה ההיברידית" של לוקשנקו
המדינה שהוכיחה באופן המפורש ביותר כיצד ניתן להפוך מהגרים לכלי במערכת היחסים עם אירופה היא טורקיה. בהסכם שנחתם ב-2016 הסכימה אנקרה לקבל בחזרה מהגרים שהגיעו באופן לא-סדיר ליוון, ואירופה התחייבה להעביר מיליארדי אירו לסיוע לפליטים ולקהילות שאירחו אותם. הקרן האירופית לפליטים בטורקיה הגיעה בהמשך להיקף של שישה מיליארד אירו.
ארדואן. "פתח את השערים" - ושלח אלפי מהגרים לאירופה
(צילום: Chris McGrath/Getty Images)
המוני מהגרים בגבול בין טורקיה ליוון, 2020
(צילום: AFP)
נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן איים שוב ושוב "לפתוח את השערים" ולשלוח מיליוני פליטים לעבר אירופה אם לא יקבל סיוע מדיני וכלכלי, ובפברואר 2020 הפך האיום למדיניות: אנקרה הודיעה שלא תעצור עוד מהגרים המבקשים להגיע לגבולות יוון ובולגריה, ואלפים נעו לעבר המעברים. המהלך הגיע בצל הלחימה בסוריה ודרישתה של טורקיה לתמיכה אירופית. אירופה גילתה אז שהעסקה שהפחיתה באופן דרמטי את מספר המגיעים לאיי יוון גם יצרה תלות עמוקה באנקרה. כל מחלוקת על כסף, אשרות, סוריה או היחסים עם ארדואן עלולה הייתה להפוך לאיום מיידי על גבולה החיצוני של היבשת.
בגבולה המזרחי של אירופה קיבל השימוש במהגרים אופי חריף אף יותר. ב-2021 האשימו האיחוד האירופי, פולין, ליטא ולטביה את משטרו של אלכסנדר לוקשנקו בבלארוס כי הוא מסייע להביא מהגרים, בעיקר מהמזרח התיכון, אל מינסק - ומשם מעביר אותם לגבולות האיחוד. סוכנות המקלט של האיחוד קבעה כי בלארוס נקטה צעדים שנועדו להקל על הגירה לא-סדירה תחילה לליטא ובהמשך גם ללטביה ולפולין. בריסל הגדירה את המהלך "מתקפה היברידית", שנועדה לנקום באירופה על הסנקציות שהוטלו על משטר לוקשנקו ולערער את המדינות החברות. בלארוס ורוסיה הכחישו כי הן מארגנות את הזרם.
במקרה הזה אירופה לא שילמה למדינה שכנה כדי שתשמור על הגבול, אלא התמודדה עם מדינה עוינת שלטענתה גייסה את אותה חולשה בדיוק נגדה. מהגרים שניסו להגיע לאירופה מצאו את עצמם תקועים בין כוחות בלארוסיים שדחפו אותם מערבה לבין כוחות פולניים שמנעו מהם להיכנס, בתנאי קור קשים וללא הגנה מספקת.
לוקשנקו. "דחף" מהגרים לאירופה
(צילום: AP Photo/Alexander Zemlianichenko)
המוני מהגרים בגבול בין בלארוס לפולין, 2021
(צילום: AFP)
הלקח היה דומה: תנועת מהגרים אינה רק סוגיה הומניטרית או כלכלית. כשהיא מתרחשת בהיקף גדול ובפרק זמן קצר, היא יכולה להפוך לכלי של מדיניות חוץ, ללחוץ על ממשלות, להצית מחלוקות בתוך האיחוד ולחזק מפלגות המתנגדות להגירה.
למדיניות המכונה "החצנת הגבולות" יש גם מחיר נוסף. ככל שאירופה מעבירה את עבודת הבלימה למדינות שמחוץ לשטחה, כך היא מרחיקה גם את המהגרים, הפליטים ומבקשי המקלט ממערכות המשפט, הפיקוח והתקשורת שלה. הדוגמה הקשה ביותר היא לוב: במשך שנים סייעו האיחוד האירופי ומדינות חברות למשמר החופים הלובי בציוד, אימונים ומימון במטרה לאתר סירות ולהחזיר את נוסעיהן ללוב. ארגוני זכויות אדם טוענים כי רבים מהמוחזרים נשלחים למתקני מעצר שבהם תועדו עינויים, אלימות מינית, סחיטה, עבודת כפייה ומעצרים שרירותיים.
בריסל טוענת כי הסיוע כולל מנגנוני פיקוח, מאבק ברשתות הברחה ותוכניות להחזרה מרצון של מהגרים למדינותיהם. אלא שמבקרי המדיניות טוענים כי אירופה למעשה משלמת לאחרים כדי לבצע פעולות שלא הייתה יכולה לבצע באותה צורה בשטחה - ולהרחיק ממנה את האחריות המשפטית והציבורית לתוצאות.
ליד מרכז למבקשי מקלט בסאוטה, שהמקום בו אזל. שיתוף פעולה עם מדינות מעבר יכול גם להציל חיים
(צילום: REUTERS/Pedro Nunes)
טענות דומות הועלו גם בנוגע לתוניסיה, למרוקו ולמצרים: מדינות בעלות רקורד שנוי במחלוקת בתחום זכויות האדם מקבלות כסף, ציוד ולגיטימציה מדינית משום שהן נתפסות כחיוניות ליציבות הגבול האירופי. ככל שהחשש מהגירה גובר בתוך מדינות האיחוד, כך פוחת כוחם של התנאים והביקורת שמציבה אירופה לשותפותיה.
מי מחזיק במפתח
השיטה האירופית אינה נטולת הישגים. שיתוף פעולה עם מדינות מעבר יכול להציל חיים, לפרק רשתות הברחה, ליצור מסלולים חוקיים להגירה ולמנוע יציאה למסעות מסוכנים. מדינות כמו מרוקו, תוניסיה ומאוריטניה אינן רק "שומרות סף": הן בעצמן מתמודדות עם לחץ הגירה, עם גבולות ארוכים ועם אוכלוסיות של פליטים ומהגרים. אך ככל שהאיחוד האירופי נשען יותר על מדינות שאינן חברות בו, כך הוא מעביר לידיהן חלק מריבונותו. הכסף האירופי קונה שיתוף פעולה - אך אינו מבטיח אותו לעד. משבר כלכלי, עימות דיפלומטי, דרישה להכרה מדינית או פשוט כשל באכיפה יכולים לפתוח מחדש נתיב שנחשב סגור.
הפריצה הנוכחית לסאוטה אינה מוכיחה שמרוקו הפעילה בכוונה את מנוף ההגירה, כפי שספרד האשימה אותה שעשתה ב-2021. הערכת המודיעין הספרדי אינה שמרוקו יצרה את גל ההגירה יש מאין: השמועות ברשתות, הפסיקה המשפטית והמצוקה הכלכלית הן שהניעו אלפים לצאת לדרך. אבל כשהגיעו לגבול, המדינה שאירופה משלמת לה כדי לעצור אותם אפשרה להם, לפי ההערכה, לעבור.
האירוע מלמד שהגבול של אירופה אינו מסתיים בגדרות של סאוטה, בחופי יוון או במים שמול איטליה. הוא מתחיל בבסיסי משמר החופים של לוב, במחסומי משטרה במרוקו, בנמלים של תוניסיה ומאוריטניה ובחדרי המשא ומתן של אנקרה. הברז שמווסת את זרם המהגרים לאירופה נמצא לעיתים קרובות מחוץ לאירופה - ובידי ממשלות שיודעות היטב כמה הוא שווה.
