קוראים לו יוסף, אבל כולם מכירים אותו בתור ז'וז'ו. "זה פשוט נדבק", הוא מחייך אליי כשאנחנו נפגשים ברעים. בן 69, חזק כמו בן 20. משפחתו עלתה מקהיר כשהיה תינוק, ומאז הוא חי במושב ישע שבעוטף עזה. שם הוא ואשתו גידלו את שלושת ילדיהם - את יובל ונועם ז"ל, שנרצחו ב-7 באוקטובר, ואת בתם השלישית מאיה. קשה לתפוס אותו לשיחה רציפה. האוזניות האלחוטיות לא יורדות לו מהאוזניים וכל חמש דקות בערך הוא עונה לטלפון: "הלו, כן. תביא לי 30 יחידות, כל חתיכה 50 סנטים. יאללה, ביי".
(צילום: הרצל יוסף )
ז'וז'ו הוא אביהם של נועם (30) ויובל (33) רביע שנרצחו ב-7 באוקטובר יחד עם נוי זעפרני (27), ארוסתו של יובל, לאחר שברחו ממסיבת "פסיידאק" שהתקיימה בין נירים לניר עוז. הוא עלה לכותרות בשבועיים האחרונים כשגנבו לו את הטלפון הנייד שעליו שמורים כל הזיכרונות משני בניו. מאז הטלפון אומנם הושב לו, אך ללא הקבצים היקרים. אז החברים של הילדים התגייסו, פתחו קבוצה ושלחו חומרים וזכרונות. "מן הסתם שהם הלכו יחד", הוא אומר. "הם היו אחים אמיתיים והם נסעו לחגוג אירוסים ליובל ולנוי".
ז'וז'ו תמיד היה איש של עבודה קשה. כזאת עם הידיים. מאז האובדן הוא החליט אפילו לעבוד קשה יותר, ובחר להתנדב באתר ההנצחה בנובה. "העשייה משאירה אותי שפוי", הוא אומר בהבנה עמוקה. "עד שאני נכנס למיטה בסוף היום, אני פשוט נשפך", הוא מוסיף בחיוך, קצת עייף.
במסגרייה שבחצר ביתו הוא מכין את המסגרות לכל תמונות הנרצחים. אחר כך הוא נוסע לנובה ומתקין אותן בעצמו. נסיעה של רבע שעה. על פניו זה נשמע יחסית פשוט, אבל מדובר ביותר מ-400 מונצחים - 417 ליתר דיוק. בין העמודים והתמונות במקום שבו אלפי מבלים נסו על נפשם ומאות נרצחו, ז'וז'ו מתהלך כמו בן בית ומרגיש שלם. "כן, זה מקום מאוד עצוב, אבל יש פה גם הרבה שמחה. כולם היו יפים, מחייכים, מדהימים. אני בא לכאן ומתרגש. זה עושה לי טוב".
ז'וז'ו העריץ את הילדים שלו. על יובל הבכור הוא מספר בהתפעלות: "הוא היה פשוט אומן". על נועם, בעיניים בורקות, "חובב אנימה מושבע". הוא היה חנון, במובן הטוב של המילה. אפילו, דגל סדרת האנימה "וואן פיס" מתנוסס מעל תמונתו בנובה, וגם על כלי הרכב המאולתר שאביו הכין לו – אמבטיה על גלגלים. בלי צחוק. פיזית אמבטיה שעליה מודבק כיסא והיא יושבת על גלגלים. במקום מספר לוחית רישוי, מוטמעים שמותיהם של בניו והתאריך שבו נרצחו.
"הם היו חברים מאוד טובים״, הוא אומר, ״גם בתקופה שנועם חי בחולון ועבד שם יובל ביקר אותו הרבה והם היו מדברים כל יום בטלפון. הם ממש היו מחוברים. שניהם אומנים. יובל היה צייר, פסל, מוזיקאי, נועם התעסק עם מוזיקה והיה רקדן מדהים. שלושה ילדים יש לי, ושלושתם היו חברים טובים. הבית שלי הוא של מוזיקה ואמנות, לא בית של כסף. כסף לא מעניין אותנו. יש אוכל - הכול בסדר".
״כואב הלב על מה שקרה, מה אני אגיד לך", הוא אומר כשעומד ליד התמונות שלהם באתר ההנצחה ומנקה מהן את האבק. "איזה ילדים, איזה ילדים. לא קל כל המצב הזה. לראות אותם פה אבל הם לא איתי. לא קל".
יש מחשבות שלא נותנות לו מנוח. אחת מהן היא הידיעה שהוא עלול היה לאבד גם את בתו השלישית, מאיה. נוי שכנעה אותה שוב ושוב להצטרף למסיבה, אך ללא הועיל. מאיה הכריזה: "אני שונאת מוזיקת טראנס", לא נכנעה ללחץ החברתי – וניצלה. "אם היא לא הייתה פה היום, אז גם אני לא הייתי פה היום", ז'וז'ו אומר.
ומה היה קורה אילו הם לא היו בורחים מהמסיבה? גם המחשבה הזו לא מרפה. כיאה לליין מחתרתי, אנשים לא שמעו עליה, גם לא המשטרה. במיוחד לא המשטרה. המחבלים לא הגיעו למקום הנידח שבו היו 100 חוגגים, אבל מי היה יכול לשער שמלבד ירי רקטות, מחבלים מתרוצצים בתוך גבולות הארץ וטובחים בכל? "כשהתחילו האזעקות הם יצאו לניר עוז כדי לתפוס מחסה אצל חברה של נוי. בשער של הקיבוץ הם נרצחו״, אומר האב.
עוברת לך הרבה המחשבה הזאת של "רק אם"?
"אה... אם, אם ואם. זה מה יש וזהו. הלכו הילדים. צריך להמשיך לחיות, ואני צריך לעשות את מה שאני עושה פה. אני פה בשביל ההורים שלא מסוגלים, בשביל לעשות את המקום הזה יפה יותר".
ז'וז'ו הוא בחור מחוספס, לא מרבה להראות חולשה, אבל האובדן ניכר בדברים הקטנים. הוא כבר לא מדליק מנגל בחצר, אלא אם כן זה בשביל חיילים. לחדרים של הבנים אסור להיכנס. והכי מפתיע, על אף שהוא איש המסגרות – התמונות של יובל ונועם בנובה עדיין קשורות באזיקון לבזנ"ט, לא במסגרת מסודרת. "עדיין לא הצלחנו לנסח את המילים שיתלוו לתמונה", הוא מסביר.
ולמה דווקא בנובה?
"סקאזי שם את התמונות שלהם פה. אני לא יודע איך הוא הגיע לזה, אין לי מושג. היום אנחנו קוראים לאתר 'אתר נרצחי 7 באוקטובר'. כל מי שנרצח מונצח פה. זה כבר מזמן לא רק הנובה".
ובאמת, מה שהתחיל בתור דבר זמני במסיבה שבה הופיע המפיק סקאזי – הפך לאתר הנצחה רשמי. במקום הבזנ"טים החלודים ותמונות הקרטון, נבנו עמודי פלדה איכותית, מסגרות, ותמונות מנייר מיוחד שמיובא מארה"ב כדי שלא ידהו וייפגעו ממזג האוויר.
ולצידו של ז'וז'ו פועלים אנשים טובים נוספים. אחד מהם הוא אמיר חודורוב, פרויקטור אתר ההנצחה של הנובה למעשה, טייס קרב לשעבר וכיום איש אומנות שמנהל את המקום. "הגעתי לזה די במקרה. הבנו שמי שנרצח כאן הם לא חללי צה"ל, לא קיבוץ, לא עיר, ואם לא נאחד ביניהם כנראה שאף אחד לא יזכור אותם", חודורוב אומר.
"סקאזי עשה פה מסיבת פרידה, שם שלטים, ובזה זה נגמר. החלטתי לא לספר את מה שעשו להם, אלא את מי שאיבדנו. יוחאי ריבלין ששני אחיו נרצחו פה, ז'וז'ו, ומאיר זוהר שבתו נרצחה הצטרפו לדרך. גם קק"ל עוזרת בתחזוקה של המקום".
ועבור המשך עבודת ההנצחה ותפעול המקום מפעילי האתר מגייסים תרומות. "גם אם אסיים כאן 'מופסד' במיליון שקל - זה יהיה הרווח הכי גדול בחיים שלי. יש פה 6,000 מבקרים ביום, שני מיליון מגיעים לכאן בשנה. כולם נמצאים פה. נרצחו פה בנים של רבנים, חרדים, חילונים, הומואים, לסביות, שוטרים, חיילים. כל עם ישראל היה פה".
פורסם לראשונה: 00:01, 29.08.25
