זה היה יכול להיות נפלא לו היינו יכולים להאמין לראש הממשלה. הנה, הוא שוב מציג תוכנית. הנה, הוא שוב יודע מה הדרך למיטוט החמאס. הנה, הוא יודע להזמין שאלה, תמיד זו השאלה הראשונה, שמביכה גם את השואל וגם את הנשאל. הבעיה היא שכמעט כל מה שאמר בנימין נתניהו מאז 7 באוקטובר – לא התממש. והבעיה הגדולה יותר היא, שישראל יצאה למלחמה הצודקת ביותר, מול ארגון טרור איסלאמו-נאצי, עם תמיכה מכל מנהיגי העולם החופשי – ולאחר עשרים חודשים נתניהו דרדר אותה למפולת החמורה בתולדותיה. והבעיה היא שנתניהו הבטיח שוב ושוב שהניצחון במרחק נגיעה. וההפך קרה.
אז מדוע שנאמין לך הפעם? ואיך זה שבעשרת הימים האחרונים הצלחת לומר דבר והיפוכו. בשבוע שעבר, כמעט מדי יום, הודיע "גורם מדיני בכיר", כלומר אתה בעצמך, שהפור נפל. ההחלטה היא לכבוש את עזה כולה. ודקות לפני שהתחילה ישיבת הקבינט ביום חמישי, הצהרת בראיון לפוקס ניוז, שישראל מתכוונת "להשתלט צבאית על כל הרצועה". עברו שעות אחדות, וביום שישי לפנות בוקר יצאה הודעה, שהיה צורך במפענחי כתב סתרים כדי להבין מה בדיוק הוחלט. משתלטים אבל לא כובשים? פולשים אבל לא שולטים?
ראש הממשלה בנימין נתניהו מסיבת עיתונאים
(צילום: משרד ראש הממשלה)
גם סמוטריץ', בשר מבשרך, כמעט אבן הראשה של הממשלה והקואליציה, שר הביטחון והאוצר - לא הבין. וכאשר היה נדמה לו שהבין, הוא רק הודיע: "איבדתי את האמון בראש הממשלה". בוודאי. לפעמים אפילו סמוטריץ' מבטא את עמדת רוב הציבור. משום שלא ברור לאיזה נתניהו צריך להקשיב. זה שאמר כל השבוע דבר אחד, או זה שהוביל להחלטת ממשלה שאומרת דבר אחר?
לפעמים אפילו סמוטריץ' מבטא את עמדת רוב הציבור. משום שלא ברור לאיזה נתניהו צריך להקשיב. זה שאמר כל השבוע דבר אחד, או זה שהוביל להחלטת ממשלה שאומרת דבר אחר?
יש מצבים שבהם הקבינט מקבל החלטה גם אם הציבור מאוד לא מרוצה מההחלטה. זה בהחלט לגיטימי. אלא שההתנהלות של הממשלה, או הקבינט, שונה לחלוטין. זה בסדר גמור להחליט שזה לא כיבוש, אלא משהו אחר, גם אם לא ברור מהו בדיוק, וכמספר הפרשנים – מספר הפרשנויות. דא עקא, שלכל החלטה יש מחיר. והמחיר הבינלאומי על החלטת כיבוש הוא מחיר גבוה וידוע מראש. והנה, לא עברו שעות בודדות מאז פורסמה ההחלטה, וישראל נאלצת לשלם מחיר גבוה מאוד – אמברגו נשק מצד הידידה החשובה ביותר של ישראל באירופה. המשמעות היא – חרם מכל אירופה. מכאן ואילך – כל עובדי הנמלים, שגם לפני ההחלטה פתחו ביוזמות מקומיות של חרם על העמסת ציוד צבאי לישראל – קיבלו זריקת עידוד. כלומר, ישראל משלמת מחיר בינלאומי בגין החלטה על כיבוש, כאשר אין בעצם החלטה על כיבוש.
זו מדיניות עם מחשבה בטרם החלטה?
זו התנהלות רצינית? הרי עם כל המילים הגבוהות, החיילים צופים ומתקשים להאמין. אז זה בהחלט יפה שיש איזה חייל מילואים שכתב פתק של עידוד לכיבוש, אבל אתה יודע את הנתונים. אחוזים גבוהים מאוד מחיילי המילואים כבר לא מגיעים. הם, כמו רבים אחרים, מתקשים לאגור את המוטיבציה הנדרשת, משום שכמו רוב הציבור, הם חוששים שהשיקולים הם פוליטיים. לא ענייניים. כך יוצאים למלחמה?
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיהחיים בהכחשה גורמים לנזק. ספק אם יש אדם במדינה שלא שמע את אריה דרעי מטיף לחסידיו לא לתרום. כך. פשוט. לא לתרום. לא להתגייס. הדברים מוקלטים. הם שודרו אלף ואחת פעמים. אבל נתניהו לא יודע. מילא אם החיים בהכחשה היו מסתכמים בסיפור של דרעי. אבל אלה חיים בהכחשה לכל מה שקורה. אתה לא רואה. אתה לא יודע. אתה לא שומע. ואתה מוביל אותנו מכישלון לכישלון. אז למענך, למעננו, למען החיילים ולמען המדינה – צא בבקשה מחיינו. אנחנו זקוקים למנהיג שגם אם אנחנו חולקים עליו, אנחנו יודעים שהוא מחובר למציאות. וזה בוודאי לא אתה.
