טקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני נערך אמש (שלישי) במקביל ביפו ובעיירה בית ג'אלה הסמוכה לבית לחם, בהובלת הארגונים "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות". ברעננה, שם נערכה צפייה בטקס בבית כנסת רפורמי, דווח על מהומות בחוץ - במעורבות פעילי ימין שלפי עדויות הכו אנשים וזרקו אבנים על בית הכנסת. חלק מהמוחים קראו "מוות למחבלים".
תיעוד: המתקפה והמהומה בבית הכנסת הרפורמי
(צילום: שמואל ווגמן סגן ומ"מ ראש העיר רעננה)
"זרקו אבנים על חלונות בית כנסת. אני אישה בת 69, עם חבורה מעל המצח, עם זרוע שרוטה, עם שריטה מעל העין בגלל שתקפו אותי. זה פשוט לא להאמין. חברות שלי שאמרו שראו את ההמון נבהלו וברחו לפני שנכנסו. השוטרים לא נתנו לאף אחד להתקרב לכניסה. כל מי שהגיע ליוו אותו לרכב שלו ואמרו לו סע הביתה, אין לך מה לחפש פה. שלא נדבר על ערבים שברחו כל עוד נפשם בהם", סיפרה אורית רזניקוב, שהותקפה באירוע על ידי הפעילים הקיצונים.
"היו עשרות, מאות מפגינים, אנשים אלימים, לא נתנו לנו להיכנס, אמרו אין כניסה, אתם לא יכולים להיכנס לאולם. אני לא ויתרתי. ואז אישה אחת שרטה אותי ומישהו אחר נתן לי אגרוף בפנים. השוטרים דחפו אותי פנימה, ממש די בגסות, דחפו אותי פנימה. היו מעט שוטרים, הם לא השתלטו. אחרי שראיתי את המודעה התקשרתי למשטרה ואמרתי להם תשמעו, אני מבקשת הגנה. בסוף ההקרנה הגיעה המשטרה ואמרה לנו שאנחנו לא יכולים לצאת, שאנחנו חייבים להישאר באולם, כי אחרת יעשו בנו לינץ'. ונשארנו נצורים באולם".
שמואל ווגמן, סגן וממלא-מקום ראש העיר רעננה, הגיע למקום אחרי שנכח בטקס שנערך ביד לבנים, בעקבות טלפונים שקיבל על ההתרחשות. "אני מחכה לחילוץ", אמר בשיחה עם ynet. "יש בחוץ המון שמרביץ, זורק אבנים, פוגע בכל מי שיוצא. המשטרה הוציאה אנשים מבית הכנסת, וליוותה אותה לרכבים. זה מאוד מפחיד, אלימות של ממש. דברים שאתה לא יכול לדמיין שקורים פה. זה ממש פוגרום לשמו, מזעזע".
לקראת האירוע פורסם פוסט של ארגון הימין "בצלמו", ובו נכתב: "לא נותנים לתומכי הטרור להיכנס לרעננה". סגנית ראש העיר רעננה רונית וינטראוב, שהגיעה למקום, סיפרה שהבחינה תחילה בהפגנה עם זמבורות - ולאחר מכן ביקשה שיפסיקו. "השוטרים פשוט מלאכים. הם הגנו עליי והביאו אותי בבטחה לאוטו. ברגע אחד הייתי מוקפת באנשים שצורחים, התחילו לתת לי מכות ברגליים, יריקות. זה מפחיד שזה קיים ברעננה ובמדינת ישראל. זה הרגיש סוג של פוגרום".
המשטרה מסרה כי נערכה לאבטחת באי האירוע, וכי "החלה מהומה בין מפגינים לנוכחים. שוטרים שהיו במקום חצצו בין הצדדים ועצרו שלושה חשודים בתקיפה - לרבות של ארבעה שוטרים שנפצעו קל וטופלו במקום", לשון הודעת המשטרה. "החשודים הועברו לחקירה בתחנת המשטרה ובהתאם לממצאיה ייבחן המשך מעצרם".
מהארגונים פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ולוחמים לשלום נמסר: "מצער שביום זה, שבו אנחנו מנציחים את יקירינו שאיבדנו כתוצאה ממעגל הדמים, יש מי שבוחר להשתיק אותנו באלימות. לא נפסיק את המאבק שלנו למען השלום, הצדק והביטחון לשני העמים".
אנה קיסלנסקי, מנכ"לית התנועה הרפורמית בישראל, הוסיפה: "הערב, בעוד עם ישראל מתייחד עם נופליו, התרחש ברעננה מופע של אלימות ושנאה משולחי רסן כלפי באי הטקס משותף. יידוי אבנים לעבר בית כנסת, ירי זיקוקים אל עבר האזרחים ואף ניתוץ שמשת הרכב שבו נסעה רבת הקהילה ומנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה. התנועה מגנה באופן חריף את האלימות שנועדה להלך אימים על משתתפי הכנס, ודורשת למצות את הדין עם הפורעים. ערב יום הזיכרון. תקיפת אזרחים בבית כנסת. ימים אפלים מאוד".
מנגד, בתנועת "שווים ברעננה" אמרו כי "הערב נשברו כל הערכים הציוניים בעיר כששודר טקס אלטרנטיבי יהודי-פלסטיני. זה מקומם וחסר רגישות. אין מילים שיכולות לבטא באמת את מה שאנחנו מרגישים כשטקס כזה מקבל כאן מקום בעיר ששכלה לוחמים ואזרחים חפים מפשע. זה בלתי נתפס".
שורדת השבי: "החירות - משא כבד מאוד"
שורדת השבי ליאת אצילי מניר עוז, שבעלה אביב נפל ב-7 אוקטובר ונחטף לרצועת עזה, נשאה דברים בטקס: "החירות היא משא כבד, אך היא הדבר היחיד שיכול להשכין שלום בין בני אדם ולכונן חברה מוסרית וצודקת", אמרה.
אצילי, שחזרה משבי ארגון הטרור הפלסטיני בעסקת החטופים הראשונה בנובמבר 2023, פתחה את דבריה כך: "אני, בת הזוג של אביב, אמא של עפרי, נטע ואיה. גרה בניר עוז, מורה ומחנכת ב'נופי הבשור'. כך הייתי רוצה להציג עצמי, פשוט. אבל ב-7 באוקטובר חרב עליי עולמי. העוגנים של חיי נעקרו בזה אחר זה מאדמת הנגב וביתי, קיבוץ ניר עוז, נכבש ונחרב.
שורדת השבי ליאת אצילי בטקס הישראלי-פלסטיני: "החירות - משא כבד"
(צילום: Combatants for Peace)
"בעלי אביב לחם בכיתת הכוננות ונהרג באותו יום", סיפרה. "הוא אהב את שדות הנגב וחייו התנהלו על פי לוח זמנים חקלאי - זריעת תפוחי האדמה, קציר החיטה, עונת הבוטנים. הוא ניהל את המוסך החקלאי והייתה לו אהבה גדולה לטרקטורים, קומביינים, מחרשות ומדושות, אבל אהבתו הגדולה ביותר הייתה לאנשים. היו לו מאות חברים. הוא היה האדם הטוב ביותר שהכרתי, ואני אסירת תודה שהייתה לי הזכות לחלוק איתו את חיי במשך 30 שנים".
לדבריה, "ימי השבי היו מאתגרים מאוד. לא ידעתי מה קרה לאביב, לעפרי ולנטע - ודמיינתי את הגרוע מכל. למרות הקשיים היו דברים רבים שנתנו לי כוח ותקווה. חשבתי על תלמידיי ועל העבודה שלי, חשבתי על איה שלא הייתה בניר עוז וידעתי שהיא חיה וזקוקה לי. אבל הבנתי, שבתוך הסיטואציה הזו, שבה אין לי שליטה על דבר, עדיין יש לי בחירה איזה אדם להיות.
"אני מורה. אבל יותר מזה אני תלמידה נצחית. האינטלקט הוא מנגנון ההישרדות וההגנה שלי, הכלי שבאמצעותו אני מחפשת אמת ומבינה את העולם. מה שהיה תקף שם, במצב הקיצון אליו נקלעתי, בוודאי תקף כאן עכשיו. התבוננות בפני האחר, ללא ציפיות מעניקה הזדמנות ללקיחת אחריות. אחריות שהיא התגלמות החירות".
בכתבה זו שולבו סרטונים ותמונות מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם ידוע לכם מי צילם אותם - שלחו לנו במייל אדום
פורסם לראשונה: 20:50, 29.04.25
