כשהמילים האלה נכתבות, השמש כבר זרחה על פורדו, או מה שנשאר ממנו. בסיס שנבנה עמוק אל תוך ההר, בין 60 ל-80 מטרים מתחת לאדמה, מוגן בקירות הסלע הטבעי, מותאם לדברי האיראנים למתקפה גרעינית. הבוקר, לווייני ריגול מכל העולם הפנו את המצלמות שלהם לבסיס המבוצר הזה כדי לראות את הנזק. לבחון מה עשו הפצצות הענקיות של ארה"ב, שאין כמוהן לאף מדינה אחרת בעולם. תוך כמה שעות נדע את היקף הנזק, ואם באמת תוכנית הגרעין האיראנית התאדתה, רוסקה עם סלעי פורדו. אך במובן מסוים, היקף הנזק לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שנשיא ארה"ב, בהחלטה יוצאת דופן, החליט לשים סוף למשחק הקטלני של איראן. "הבריון של המזרח התיכון", אמר דונלד טראמפ בהצהרתו לפנות בוקר בארה"ב כאשר דיבר על איראן. היה אפשר להבין שנמאס לו לחלוטין; שהאיראנים מתחו אותו עד הקצה, ואז קרעו את החבל לגמרי. בהתקפה לפנות בוקר, ארה"ב השקיעה משאבים צבאיים ומדיניים, הוכיחה את מחויבותה לכך שאיראן לא תשיג פצצה גרעינית והמחישה זאת בשימוש מסיבי בכוח. זה יותר חשוב מעצם הנזק, כי זו הצהרה ברורה, ברורה כמו שבמזרח התיכון מבינים: אם תלכו בשביל הזה, אמריקה הגדולה תרדוף אחריכם.
הצהרת טראמפ
מיד אחרי 7 באוקטובר נכתב כאן שנגמר עידן הבלופים אצלנו, ובמזרח התיכון. העידן שבו ארגוני טרור ג'נוסיידים בונים תשתית להשמדת ישראל על גבולותיה, ואנחנו מספרים לעצמנו שהם מורתעים. או הבלוף שהחברה הישראלית יכולה להתמודד עם אפליה בגיוס. או הבלוף של יכולות ההרתעה וההתרעה שלנו.
מבין כולם, הבלוף האסטרטגי ביותר היה של איראן: שהיא תמשיך להתנהל כמדינה, בשעה שהיא משמשת אפקטיבית כארגון טרור. מעבירה עשרות מיליונים לחמאס להצטיידות בנשק, בונה מאגר רקטות תקדימי בידי המיליציה שהקימה, חיזבאללה, מעניקה סיוע ומכשירה יכולות אצל החות'ים, מגבה בלוחמים את המשטר הפושע של בשאר אל-אסד. ובמקביל: מנהלת מו"מ מכובד עם מדינות המערב. משחקת משחק, כאילו תוכנית הגרעין שלה היא הדגמה של ריבונות – בשעה שמדובר בניסיון שקוף להגיע לסף הנשק הגרעיני, אם לא לחצות אותו.
נסראללה, סינוואר, אסד ועכשיו חמינאי, כולם לא הבינו את השינוי העמוק בישראל בעקבות 7 באוקטובר. הם העריכו בחסר את החברה הישראלית ונחישותה לגבור על מי שרוצה בחיסולה. הם העריכו הערכת-יתר את עוצמתם ויכולתם להרתיע את ישראל מלהיכנס לעזה, להילחם בחיזבאללה, לתקוף את איראן. חלק מהערכת החסר שלהם הייתה לתרבות ההייטק הישראלית; זו התרבות שמביאה תוצאות מרשימות כל כך באגף המודיעין. המחיר שמנהיגי ציר ההתנגדות שילמו על הטעויות הללו היה כבד מאוד. לרוב בחייהם.
ההצטרפות של אמריקה למלחמה נגד איראן היא הניצחון המדיני המובהק ביותר של ישראל מאז ראשית המלחמה, זו שהחלה ב-7 באוקטובר. הקרדיט מגיע בראש ובראשונה לטראמפ, ואחריו לנתניהו ולקבינט
ההצטרפות של אמריקה למלחמה נגד איראן היא הניצחון המדיני המובהק ביותר של ישראל מאז ראשית המלחמה, זו שהחלה ב-7 באוקטובר. הקרדיט מגיע בראש ובראשונה לטראמפ: האזנה קשובה להצהרה שלו המחישה אחריות ונחישות. הדרך שבה נוהל המבצע האמריקני – בחשאי, ללא הדלפות, תוך הטעיות בלתי פוסקות של המדיה הבינלאומית – היא עדות להתבגרות מהירה של הממשל. שוב ושוב, טראמפ דרש אחת משתי תמונות: "כניעה ללא תנאי" של האיראנים, דהיינו הסכמה להפסקת ההעשרה, או הצטרפות של ארה"ב למלחמה. לא הייתה אופציית ביניים; הנשיא הזה לא התכוון להיגרר למגעי סרק, סבבי משא ומתן ללא סוף, גרירת רגליים; עניינים שתוארו תמיד בתקשורת הבינלאומית כקלישאות של "משחק שח", המעידים על גדולת הנושאים והנותנים באיראן, ובעצם מובילים לשום מקום.
אחרי טראמפ, הקרדיט הוא לנתניהו ולקבינט. זו הצלחה מובהקת, חד-משמעית וכפולה: הראשונה היא אור ירוק של טראמפ לתקיפת חיל האוויר. בלי האור הירוק הזה, שום דבר לא היה קורה. מי שביקש וקיבל אותו הוא נתניהו. ההצלחה השנייה היא החלטת הבית הלבן, בעקבות ההצלחות המבצעיות יוצאות הדופן של חיל האוויר ואמ"ן, להיכנס אל תוך המלחמה – ולהפציץ בטילי שיוט ומפציצים אסטרטגיים את המתקנים הגרעיניים בנתנז, איספהאן ופורדו.
טראמפ נתן רושם כי אין תכניות המשך להפצצות – אלא אם האיראנים יפגעו במטרות אמריקניות. בכך הוא סיפק לישראל חלון הזדמנויות קריטי, וגם דילמה
לפנות בוקר, הנשיא טראמפ נתן רושם כי אין תוכניות המשך להפצצות – אלא אם האיראנים יפגעו במטרות אמריקניות. בכך הוא סיפק לישראל חלון הזדמנויות קריטי, וגם דילמה: אם רצוי שהיא תפסיק במהירות את המלחמה לאור הגשמת יעדיה הראשונים, ולמעשה תצמיד את עצמה למדיניות האמריקנית, לא משנה מה תהיה (אולי חזרה למו"מ עם האיראנים, או בדיוק ההפך, הסלמה). שוב ושוב נכתב פה בעשרת הימים האחרונים שמה שישראל החלה, רק ארה"ב יכולה לסיים באפקטיביות.
ולעומת זאת גישה הפוכה: עדיף להתעקש "לקחת יכולות" נוספות של הרפובליקה האיסלאמית ולהמשיך לתקוף בשעה שזו בהלם, מוחלשת ומוכה. ואם כך עושים, עד מתי – ומהו הרגע שבו ממומש ניצחון מדיני כלשהו.
הסינים הביטו, וראו מעצמה גדולה שמוכנה להגן על האינטרסים שלה, ועל בעלות בריתה באזור. הרוסים ראו את היכולות של איראן, חלקן עם מערכות נשק רוסיות, מרוסקות בקלות בידי חיל האוויר של ישראל
עד שארה"ב תקפה לפנות בוקר, מעטים ממומחי איראן האמינו ששינוי משטר יכול להתרחש. באמ"ן הגיבו בזהירות ובסקפטיות לאפשרות של יצירת מהפכת-נגד איראנית באמצעות קמפיין הפצצות מהאוויר. למעשה, קציני המודיעין – אותם קצינים שמביאים את ההישגים המזהירים כעת – היו כנים מאוד לגבי מהפכה או הפיכה באיראן, וציינו שהם לא הצליחו אפילו בניבוי קריסת המשטר הסורי. ביממה הקרובה תתבהר המדיניות האיראנית וממדי תגובתה להתקפה האמריקנית, ומכך גם ייגזר המשך הדרך לארה"ב וגם לישראל. עם כניסת אמריקה למלחמה של ממש נגד איראן הכול פתוח. מעצמת-על המפציצה באיראן ממחישה לאופוזיציה ופלגים פנימיים את חולשת המשטר, ויוצרת פיתוי לנסות להפילו.
ואחרי השאלות הללו, נשארת עובדה פשוטה: ארה"ב הפציצה את מתקני הגרעין באיראן, והנשיא הודה לישראל, לצה"ל, לראש הממשלה. מי שטענו שטראמפ משקשק ויתקפל ברגע האחרון, שהוא תמיד מפחד לקחת את הצעד הנוסף והמכריע, התבדו. הסינים הביטו, וראו מעצמה גדולה שמוכנה להגן על האינטרסים שלה, ועל בעלות בריתה באזור. הרוסים ראו את היכולות של איראן, חלקן עם מערכות נשק רוסיות, מרוסקות בקלות בידי חיל האוויר של ישראל. בהחלטתו להפציץ את מתקני הגרעין האיראניים, טראמפ החל בונה מחדש את דימויה של מעצמת-על שתעמוד על עקרונותיה, ומוכנה להרתיע את יריבותיה. זה לא רק חשוב לישראלים, אלא לעולם כולו.
המשאבים של איראן הושקעו ללא הרף בבניית מיליציות והעשרה גרעינית. הכול מכוון כלפי חוץ. כלפי האויב. זו הייתה עדיפות עליונה; משטר פשיסטי ותאוקרטי, שמחפש את היריבות הזו. הכול היה לשווא. לא אסטרטגים דגולים, אלא חבורה פונדמנטליסטית שריסקה את מדינתה, הביאה מוות וסבל לאזור, בנתה מגדלים על עוצמה מדומה. טוב לראות בקריסתם בעקבות המלחמה של ישראל, ועכשיו התקיפה האמריקנית. זה לא הסוף, אבל זה בהחלט סוף ההתחלה.
