הבחירות לכנסת יתקיימו ב-27 באוקטובר, במועדן המקורי. משמעות הדבר היא שהכנסת והממשלה הנוכחיות ישלימו כהונה מלאה – לראשונה מאז 1988. על פניו, זו אמורה להיות בשורה משמחת. ממשלות שמסיימות את כהונתן מעידות בדרך כלל על יציבות שלטונית. אולם במקרה הישראלי, קשה להשתחרר מתחושת האבסורד.
(צילום: אלכס גמבורג)
במהלך כהונתה של הממשלה הזו התחולל האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה. ישראל חוותה את מתקפת 7 באוקטובר, מלחמה ממושכת, משבר כלכלי וחברתי, קרע פנימי עמוק ומשבר חוקתי חסר תקדים. כמעט כל הנחות היסוד שעל בסיסן בחר הציבור את ממשלתו בסוף 2022 השתנו מן הקצה אל הקצה (שלא לדבר על כך ש"רפורמה במערכת המשפט" לא הוזכרה בכל קמפיין הליכוד בבחירות). ובכל זאת, הציבור לא התבקש לומר את דברו מחדש.
אין חובה משפטית להקדים בחירות לאחר אסון לאומי או לאחר משבר אמון חריף. אבל דמוקרטיה איננה רק מערכת של כללים פורמליים. היא גם מערכת של נורמות. היא נשענת על ההבנה שהשלטון יונק את כוחו מאמון הציבור, וכאשר האמון הזה מתערער באופן דרמטי, ראוי לשאול מחדש אם המנדט עדיין קיים.
אחד הפרדוקסים הגדולים של הפוליטיקה הדמוקרטית
אפשר היה לחשוב שככל שממשלה מאבדת את אמון הציבור, כך תגבר נכונותה לחזור אל הבוחר. להחזיר לו את המנדט כדי לקבל את אמונו. בפועל קורה לא פעם ההפך. דווקא כאשר הסקרים מנבאים הפסד, התמריץ להיאחז בשלטון עד היום האחרון רק הולך וגובר. כל יום נוסף בשלטון הוא עוד יום של כוח, של מינויים, של תקציבים, של חקיקה ושל תקווה שהמציאות הפוליטית עוד תתהפך.
לעומת זאת, כאשר הסקרים מחמיאים לראש הממשלה, הפיתוי הוא הפוך: להקדים את הבחירות, לנצל את המומנטום ולהאריך את תקופת השלטון בארבע שנים נוספות. במילים אחרות, ההחלטה מתי הציבור יבחר אינה נגזרת בדרך כלל מטובת הציבור, אלא מטובת השלטון.
זהו פרדוקס הדמוקרטיה הפרלמנטרית: ככל שהממשלה פופולרית יותר, כך גדל הסיכוי שהיא תפזר את הכנסת ותבקש מנדט חדש; וככל שהיא פחות פופולרית, כך גדל הסיכוי שתיצמד עד הרגע האחרון למנדט הישן. דווקא כשהציבור מבקש בחירות - השלטון מבקש זמן.
זהו פרדוקס הדמוקרטיה הפרלמנטרית: ככל שהממשלה פופולרית יותר, כך גדל הסיכוי שהיא תפזר את הכנסת ותבקש מנדט חדש; וככל שהיא פחות פופולרית, כך גדל הסיכוי שתיצמד עד הרגע האחרון למנדט הישן. דווקא כשהציבור מבקש בחירות - השלטון מבקש זמן
הפרדוקס הזה בולט במיוחד בישראל. במשך שנים התרגלנו לבחירות תכופות ולממשלות קצרות ימים. כעת דווקא הממשלה שכיהנה בתקופה הקשה ביותר בתולדות המדינה המודרנית היא זו שמסיימת כהונה מלאה. לא מפני שהציבור שבע רצון מתפקודה, אלא למרות שרבים איבדו בה אמון.
לא מדובר פה בסוגיה משפטית. החוק מאפשר לה להשלים את כהונתה. מדובר בסוגיה דמוקרטית: האם שלטון שהמציאות השתנתה סביבו באופן כה דרמטי ואיבד כל לגיטימיות מוסרית, חברתית או ציבורית אינו צריך לבקש מחדש את אמון הציבור?
רבים בציבור, וגם מקרב התקשורת והפוליטיקה, התנהלו תחת ההנחה שמיד אחרי תום המלחמה, יתקיימו בחירות. שהמנדט שניתן יוחזר לציבור אחרי אסון קולוסאלי בסדר גודל כזה. זהו מנגנון של אחריותיות. ורוב גדול בציבור היה בעד קיום בחירות לאחר המלחמה.
פרופסור יניב רוזנאי צילום: גלעד קוולרצי'קאולם ראש הממשלה נתניהו מעולם לא התכוון להחזיר את המנדט לציבור. בפברואר 2024 התייחס לאפשרות שהמערכת הפוליטת תשיג הסכמה על מועד לבחירות ואמר: "יש להן תאריך - עוד כמה שנים". אמר, ועשה הכל כדי שזה גם יקרה.
אבל אולי הלקח איננו נוגע רק לממשלה הנוכחית. אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש על המנגנון עצמו. כל עוד מועד הבחירות נתון למעשה בידי מי שמחזיקים בשלטון, תמיד יהיה להם תמריץ לבחור את הרגע שטוב להם ולא בהכרח את הרגע שטוב לדמוקרטיה או לציבור. זוהי בעיית נציג קלאסית. אולי צריך לחשוב על מנגנונים נוספים, שיהיו בידי הציבור, לפיזור הכנסת. בדמוקרטיה בריאה, השאלה מתי הציבור נקרא להכריע אינה אמורה להיות כלי משחק בידי הפוליטיקאים. היא צריכה להיות ביטוי לריבונות הציבור, לא לאסטרטגיית ההישרדות של השלטון.
פרופ' יניב רוזנאי הוא מנהל משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן
