כחוקר, אני משתדל להסיק מסקנות על מידע מהימן - בדיוק כפי שאנחנו מלמדים באוניברסיטה. מדע מתחיל כשאנחנו מפסיקים לשאול מה אנחנו חושבים או רוצים – ומתחילים לשאול מה אומרות הראיות. ועדיין, אפילו תופעות שנחקרו עשרות שנים, נתמכו באינספור נתונים ועברו שיפוט עמיתים קפדני – נזרקות לפח במחי תחושת בטן, עם פסקי דין נחרצים על החוקר בעקבות "מסקנותיו השגויות".
זה לפעמים מצחיק, אבל בעיקר מעיד על בעיה בסיסית בהסקה. לכבוד החגים חשבתי להעניק מתנה קטנה: שיעור בסיסי בהסקה מדעית. שיעור שידגים איך מבדילים בין נתונים לבין רעש, ואיך מגיעים למסקנות מבוססות. לא בגלל שאני מורה כל כך נפלא – אפילו הסטודנטים שלי, שנבחנים על זה, לא תמיד מבינים שזה שיעור על קבלת החלטות ולא על פוליטיקה – בגלל שהמציאות לא מתבטלת גם שמסרבים לראות אותה.
בואו נשים את הפוליטיקה בצד ונשאל שאלה פשוטה: האם הנאום של ראש הממשלה באסיפה הכללית של האו"ם היה מוצלח? לא אם הוא היה מרשים או מדויק – מה הייתה מטרתו, והאם היא הושגה. בלי תחושות או אמונות. רק ראיות: מה שנאמר, ומה שלא.
בית המשפט של המדע
בדיקת שאלת מחקר היא כמו הכרעת דין בבית משפט (בלי תרתי משמע). לא יודעים מהי האמת המוחלטת. אוספים ראיות, בוחנים את אמינותן, ומכריעים. לשם כך צריך להגדיר את המשתנה התלוי – איך נמדוד הצלחה.
מבחינה מדינית, הצלחה יכולה להימדד בכמה דרכים: להגביר תמיכה בישראל (או לפחות להפחית התנגדות), להציג תוכנית שתפחית לחץ בינלאומי, או לקדם אינטרס ישראלי ממשי בזירה העולמית. כדי לבדוק אם הנאום הצליח, לא מספיק לבחון תוצאה – צריך גם לשאול מה בכלל הייתה המטרה.
אפשר להגדיר עוד מטרות, כמו להרים את המורל לבייס "על הדרך" אבל כשזה בא על חשבון אינטרסים מדיניים בסיסיים כמו אלה – זה כבר נאום בחירות.
תחושות מול ראיות
חייבים להודות, לישראלי הממוצע הנאום "מרגיש" טוב. גם מתנגדיו המרים חייבים להודות – נתניהו אשף רטוריקה. מופע מלא פאתוס, עקיצות בתזמון מושלם, סיסמאות נוצצות, פנייה נרגשת לחטופים, והוכחות שישראל לא מבצעת רצח עם. מול עולם עוין ו"דיפלומטים" בגרוש ש"מצביעים עם הרגליים". נחוש, אמיץ. דוד מול גוליית.
אבל... אבל... נתניהו יודע שאם רוצים לרכך התנגדויות או להגביר תמיכה, לצחוק על ה"מבולבלים" זו דרך גרועה. אפילו אם זה במסגרת מופע סטנדאפ מהוקצע. אבל זה מרשים את הבייס ומספק כותרות נהדרות. אפילו לשמאל.
במהלך הנאום, טען נתניהו כי 90% מישראל מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית. "להוכיח" שלא מדובר על גחמה שלו או של הכוחות מימינו, אלא ב"רצון העם". נכון, רוב הישראלים מתנגדים למדינה פלסטינית – בין 65-69%, לא בדיוק 90. אבל נו, הרי לא מדובר במדע מדויק.
מה שמשנה הוא מה נאמר, ואיך. כי גם אם הרוב "מתנגד לפתרון שתי מדינות רשמי", אותם סקרים מראים גם שמיעוט תומך בסיפוח או בגירוש, וכמעט 80% תומכים בהפסקת הלחימה, חתימה על הסדר קבע כלשהו, והפרדה מוחלטת מהפלסטינים. במציאות כזאת, הכרזה חגיגית ש־9 מכל 10 ישראלים עומדים מאחוריו לא משרתת את המדינה – היא משרתת את המנהיג.
הקו הזה נמשך לאורך כל הנאום. בלי בשורה, בלי חידוש. רק חיזוק עצמי והטיית אישוש. חזרה על אותו נרטיב מוכר – "העולם נגדנו", "טבחו בנו" – הרבה דברים נכונים. אמיתיים, שחשוב מאוד שייאמרו. אבל שהם מופנים בעיקר למקהלה מבית, הם לא מקדמים את ישראל צעד אחד לעבר יעדיה.
מה שלא נאמר
מעבר למחיקת אויבינו מהמפה והבדיחות שמצחיקות בעיקר ישראלים מהימין, מסתתר נאום כמעט ריק מתוכן. הצגת ישראל וארה"ב כמבצר יחיד מול השמדה עולמית מובטחת, לצד דמוניזציה מוחלטת של היריב. בתורת המשחקים זה מכונה "מאזן האימה". יותר נאום להצדקת המשך המלחמה מאשר תוכנית מדינית. עם אופציה לשנה נוספת, שכן עזה היא "אחד משני המעוזים האחרונים של חמאס".
כדי לקבל תמונה שלמה, חשוב גם לבחון את מה שנשאר על רצפת העריכה. נאום של 41 דקות, ואף מילה על גורל הסכסוך ביום "שאחרי חמאס". מה יהיה על מיליוני הפלסטינים שיישארו במרחבים הבטוחים? נתניהו אמנם הקדיש זמן לחזון עתיד ורוד עם לבנון, סוריה, איראן, סעודיה ושאר מדינות ערב – אך התעלם לחלוטין מהסכסוך הפלסטיני. למעט הצהרה חגיגית ו"חד משמעית": הוא לעולם לא ייפתר בפתרון שתי-מדינות.
בנאום גם לא הייתה לקיחת אחריות מצד ישראל או הכרה כנה בסבל בצד השני. לא כהודאה באשמה, אלא כהבנה מינימלית של המציאות. ולא, זו לא "שמאלנות נאיבית" – נתניהו עצמו אמר שישראל עושה הכל כדי לשמור על חיי אזרחים בעזה. זו המדיניות המוצהרת.
בכלכלה, קוראים לבעיה הזאת עלות-הזדמנות: כל משפט שמופנה לבייס, הוא פוטנציאל מבוזבז לגיוס תמיכה עולמית, להצגת פתרון בר-קיימא, או לחשיפת ראיות שמזכות את ישראל מעל לכל ספק.
שיעור במדדים
מבחינה מדעית, ניתוח הראיות מצביע על מסקנה ברמת סבירות גבוהה (שוב, אין תרתי משמע). למרות האנגלית הרהוטה והתחושה הטובה, הנאום לא צלח – לפחות לפי המדדים החשובים למדינה. אבל לפי "מדדי נתניהו", הוא הצליח בענק: חידד את הנרטיב, עשה כותרות בבית, וצייר תמונה של מנהיג אמיץ שעומד איתן אל מול שונאי ישראל.
וזה אולי שיעור נוסף. הצלחה או כישלון תלויים בהגדרת המטרה. אם נניח שמטרת נאום באו"ם היא לקדם את האינטרס הישראלי – הנאום לא רק נכשל, אלא אפילו לא ניסה להצליח. אם נניח שהמטרה היא לחזק את הבייס – הוא הצטיין. השאלה היא אם בימת האו"ם נועדה להפוך לכנס תומכי ליכוד נוצץ, או לשרת את מדינת ישראל. לא צריך מדע כדי לענות על זה.
פסק הדין
בסופו של דבר, המדע – כמו בית משפט – אינו יודע מה אנשים חושבים ומה באמת מניע אותם. אבל ראיות אובייקטיביות, כמו מילים ומעשים, מובילות למסקנות ברמת ביטחון גבוהה, גם אם לא ניתן להוכיח אותם באופן מוחלט. המונח "התער של אוקאם" מסביר כי במצבים כאלה, אם כל הראיות מצביעות לאותה מסקנה – היא כנראה נכונה.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולועדיין, לרובנו מספיקה פיסת מידע אחת "שמרגישה נכון" כדי לשפוט, להרשיע ולהוציא להורג. וכל הראיות שבעולם לא ישכנעו אותנו אחרת. כפי שאמר המדען הנודע אסימוב: עובדה אחת מספיקה לשכנע 40 מלומדים, אבל 40 עובדות לא ישכנעו "אידיוט" אחד.
ואז זה כבר לא רק כשל הסקה. זה לעצום עיניים מול המציאות. אז אולי המסקנה הפשוטה של השיעור היא שהגיע הזמן לדרוש מהמנהיגים שלנו להתחיל לשרת את המדינה ולא את עצמם. זו המתנה הכי טובה שנוכל לתת לעצמנו.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
