גם ביום הזיכרון הזה יהיו בני משפחות שיפקדו יותר מקבר אחד, אחרי שאיבדו כמה מאהוביהם בקרבות על המולדת, בפעולות איבה או בתאונות מבצעיות. כעת הם מספרים על הרגע שבו קיבלו את בשורת האיוב והבינו שהשכול הכה בהם פעם נוספת, על הרגשות שצפים כשעוד קרובים עולים על מדים - ועל הגעגוע הכפול, או המשולש, שהולך איתם יום-יום.
איילה שקורי, שדרות
אמה של השוטרת רס"ם מור שקורי ז"ל שנפלה ב-7 באוקטובר במשטרת שדרות, אלמנתו של השוטר רס"ב רוני שקורי ז"ל שנפל בפיגוע ליד מחסום תרקומיא ב-2024
ישבנו בסלון של איילה שקורי בשדרות כשנשמעה מבחוץ שריקה עמומה. "זה טיל. תכף יהיה צבע אדום", אמרה. התרעת הצבע האדום וקול נפץ היירוט התרחשו כמעט בו-זמנית. נכנסנו לממ"ד, ואיילה נעלה אחרינו את הדלת. "זה היה החדר של מור", העירה. הזמן בו קפא מלכת. בקבוק הפלסטיק שעל המדף עדיין היה מלא מים. יותר משנה וחצי שאיש לא שתה ממנו.
5 צפייה בגלריה
איילה שקורי. בעלה רוני נפל בפיגוע במחסום תרקומיא, ובתה מור נפלה בקרב מול מחבלים בתחנת המשטרה בשדרות ב-7.10
(צילום: גדי קבלו )
רס"ם מור שקורי ז"ל נפלה בקרב על תחנת המשטרה בעיר ב-7 באוקטובר. אנשים שהיו שם ושרדו מספרים שהיא נלחמה עד הרגע האחרון, טיפלה בפצועים והפגינה אומץ יוצא דופן. וכל אותו זמן הקפידה להיות בקשר עם אמה. "באחת השיחות האחרונות שמעתי אותה צועקת למישהו: 'תוריד את החולצה ותעשה ח"ע (חוסם עורקים)'. ואז היא אמרה לי: 'אם הצבא מתקשר, תגידי להם שאני על הגג, יש פצועים וכבר אין לנו תחמושת'". ב-10:45 כבר לא הייתה בין החיים. קליע אחד פגע בה והרג אותה. בת 28 הייתה במותה. הותירה זוג הורים, אחות וארוס.
מור הייתה שוטרת, כמו אביה רוני. הוא שירת במשטרת חברון והתעקש להישאר שם גם אחרי שהפך לאב שכול. כמה חודשים לאחר האסון נולדה לו נכדה ראשונה. ספיר, אחותה הגדולה של מור, ילדה בת וקראה לה אמור, על שמה. "רוני היה מסתכל על הנכדה שלנו ואומר: 'כפרה עליך, הבאת לי אור לחיים'", מספרת איילה. "היא בדיוק מור באופי, אחד לאחד".
זמן קצר מאוד נהנה מהסבאות. ב-1 בספטמבר 2024, כמעט 11 חודשים אחרי ששכל את בתו, נהרג רס"ב רוני שקורי בפיגוע ירי במחסום תרקומיא כשהיה בדרכו לעבודה. בפיגוע נפלו עוד שני שוטרים שהיו ברכב – רפ"ק אריק בן אליהו ורנ"ג הדס ברנץ זכרם לברכה. בן 62 היה בנופלו.
את בשורת האיוב, השנייה בתוך פחות משנה, קיבלה איילה כשהייתה בעבודה, בעמותת "עזרה למרפא" של הרב אלימלך פירר. היא שמעה בחדשות על פיגוע באזור חברון ושמה לב שאנשים סביבה מתנהגים מוזר. "בדיעבד אני יודעת שהם ראו בטלגרם שאבא של השוטרת מור, שנלחמה על גג התחנה בשדרות, הלך לעולמו. כשראיתי את השוטר עולה אליי למשרד עם אחי, הבנתי מיד. צעקתי: 'תגיד לי שזה לא נכון'. ואח שלי אמר לי: 'אחותי, זה נכון. אין לך יותר בעל'".
"אם כבר למות אז ככה, כגיבורים", אומרת איילה, כאישה מאמינה. "כל אלה שמתו בגלל היותם יהודים הם הרוגי מלכות. הכי קרובים לשכינה".
בתחילת המלחמה התפנתה משפחת שקורי לעיר יבנה. לפני כחודשיים חזרה איילה לבית הריק בשדרות. "אנשים שואלים: 'את לא מפחדת לגור פה לבד?' ואני אומרת: אני לא גרה לבד. רוני ומור פה איתי, משגיחים עליי. הם כמו כיפת ברזל בשבילי. והקב"ה שומר עליי מלמעלה. אז מה יש לי לפחד?"
ורד בנבניסטי, יסוד המעלה
אימו של סרן (במיל') ארנון משה אברהם בנבניסטי וספי ז"ל שנפל בעזה, אחותו של רב"ט ארנון וספי ז"ל שנפל במלחמת לבנון הראשונה, בתו של סא"ל יואב וספי ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים
בסטודיו של ורד בנבניסטי מונחים שני רישומי פחם גדולים מעשה ידיה. באחד מצויר אביה, סא"ל יואב וספי ז"ל, בעל עיטור העוז, מג"ד טנקים שנפל במלחמת יום הכיפורים. בשני מופיעה דמותו של אחיה, הצנחן ארנון וספי ז"ל, שנפל במלחמת לבנון הראשונה. את בנה, סרן ארנון בנבניסטי וספי ז"ל, קצין בגבעתי שנפל בקרב בג'באליה ב-20 בנובמבר 2023, עדיין לא מצאה כוחות לצייר.
בפברואר השנה הלכה לעולמה אמה של ורד, שרה וספי ז"ל בת ה-85. סלע מוצק מסלעי הגליל העליון, ראשת המשפחה שנטעה שורשים במושבה יסוד המעלה, אם שכולה, סבתא שכולה, אלמנת צה"ל – נשאה שרה על כתפיה משא שאין כבד ממנו. אך משנפל נכדה ארנון, שנקרא על שם בנה, תשו כוחותיה. מחלת הסרטן, שממנה החלימה לפני שנים, שבה לכרסם בגופה.
"לא רק שאיבדה בעל, בן ונכד. היא גם ראתה אותי, הבת שלה, סובלת כל כך", מספרת ורד. "היום אני מבינה שהחזיקה את עצמה בשנה הזאת בעיקר כדי לתמוך בי. באזכרה של ארנון שלי היא פנתה אליו ואמרה: 'שאלת אותי פעם מאיפה יש לי כוחות ואמרתי לך שאני מסתכלת תמיד על חצי הכוס המלאה. אבל עכשיו הכוס התרוקנה. אני רוצה להמשיך, אבל לא יכולה יותר'. חודש ושבועיים אחר כך עזבה את העולם".
ורד חזרה בתשובה בצעירותה, חיה שנים רבות בארצות-הברית, ואף הייתה במעגל הקרוב לרבי מלובביץ' בבית מדרשו בברוקלין. "בספר הזוהר כתוב שהנשמות של בני המשפחה שלך מקבלות את פניך בעולם הבא", היא אומרת. "כשאמא הייתה בבית החולים, לקראת הסוף, אמרתי לה: 'את הולכת לפגוש עכשיו את ארנון, ארנון ואבא'. היא פרצה בבכי. כאילו כל הגעגועים מכל השנים, לכל אלה שאיבדה, פרצו בבת-אחת".
נפגשנו בקפה-גלריה "המקום של ארנון" באתר השחזור של ראש פינה. הוא החל כסטודיו וגלריה שהקימה ורד עם שתי שותפות – צורפת וקרמיקאית. לאחר נפילת בנה החליטה לפתוח כאן גם בית קפה ולקרוא למקום על שמו. "פחדתי שיהפוך עם השנים להיות תמונה, כמו שקרה עם אחי ואבי. לא חייתי אותם כל רגע. אז הבטחתי לארנון שלי: 'אני לא עוזבת אותך'", היא אומרת בבכי.
כשארנון בנה נולד, היה לה ברור שתקרא לו על שם אחיה. "כבר היו לנו כמה במשפחה שקראו להם יואב, על שם אבא שלי, אבל עוד לא היה ארנון. שמו המלא הוא ארנון משה אברהם, וזה יצא במקרה ראשי התיבות אמא". הוא התגורר עם בת זוגו, ענבל, והקים עסק לשטיפת מערכות סולאריות. בן 26 היה בנופלו.
בת 7 הייתה ורד כשנפל אביה בקרבות הפריצה לסוריה, ב-16 באוקטובר 1973. אחיה נפל בהרי השוף ב-8 במאי 1983, כשהייתה בת 18. "אבל רק עכשיו אני מבינה מה עבר כל השנים על אמא שלי ועל דודתי, שגם היא אם שכולה. שום דבר לא משתווה לאובדן של ילד".
חדה (חנה) כהן, שדרות
אמה של סמלת דנית כהן ז"ל שנפלה ב-7 באוקטובר בבסיס אורים, אחותו של רס"ר שמעון ברמי ז"ל שנפל בתאונה מבצעית ב-2011
עמוס ברמי, מושב זוהר
אבא של שמעון ז"ל וחדה, סבא של דנית ז"ל
יום שלישי אצל התוניסאים הוא היום של הקוסקוס. אבל מבחינתה של חדה (חנה) כהן משדרות, זו לא רק מסורת. הקוסקוס הוא זיכרון. הוא נחמה. המרכיב הסודי במרק שנלווה אליו הוא אהבת אם לבתה.
5 צפייה בגלריה
חנה כהן, איבדה את בתה דנית ב-7.10 ואת אחיה שמעון ברמי בתאונה מבצעית ב-2011. עמוס ברמי, אביו של שמעון וסבא של דנית
(צילום: גדי קבלו )
הבת היא דנית. סמלת דנית כהן ז"ל בת ה-19, סמב"צית במחוז דרום של פיקוד העורף, שנפלה ב-7 באוקטובר כשפרצו המחבלים לחמ"ל במחנה אורים. "דנית שירתה שבוע-שבוע", מספרת חדה בעודה שוקדת על הסירים. "משלישי עד שלישי. הייתי מסיעה אותה לבסיס בעצמי, ואז חוזרת הביתה ומכינה קוסקוס, מרק, חצילים, שניצלים ומרדומה ונוסעת אליה שוב לבסיס להביא לה אוכל. וכשהייתי מחזירה אותה מהבסיס, שבוע אחר כך, הייתי דואגת שהאוכל כבר יהיה על השולחן. ודנית הייתה נכנסת הביתה ואומרת: 'וואו, אמא, איזה ריח'. זה היה היום הכי מאושר בשבוע".
ומאז, בכל שלישי בצהריים, השולחן עמוס בתבשילים, כולל השניצלים בציפוי המיוחד שהמציאה דנית, וכל מי שעובר בסביבה מוזמן להצטרף. "כשאתם יושבים עכשיו לאכול, זה ממלא לנו קצת את החסר", אומר לנו עמוס ברמי (75), סבא של דנית. עמוס הוא גם אביו של רס"ר שמעון ברמי ז"ל, לוחם משמר הגבול שנהרג ב-8 בפברואר 2011 כשהג'יפ שבו נסע התהפך בדרך לזירת אירוע חדירת מחבלים. "אם אתם אוכלים אצלי בבית, זה כאילו שמעון שלח אתכם ודואג לכם. ואם בבית של הבת שלי, זה כאילו דנית שלחה אתכם".
בביתו במושב זוהר שומר עמוס את בקבוק הערק שממנו מזג את הכוסית שהרים עם בנו בשבת שלפני נפילתו. "כל מי שבא אליי חייב לשתות ממנו. יש לי ארגז ערק, וכשהבקבוק של שמעון מתרוקן, אני ממלא אותו מחדש".
"כשישבתי שבעה על אחי", מספרת חדה, "הקשבתי למה שאנשים מספרים עליו. איך הוא דאג לאחרים, איך הוא עזר לחברים, איך כיבד את ההורים. ואמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות עם זה משהו. החלטתי לחנך את חמשת הילדים שלי על המורשת שלו – לתרום למדינה, לעזור לזולת, לחלוק עם אחרים. מהבחינה הזאת, דנית הייתה בדיוק כמו שמעון".
ולא רק היא. שתי אחיותיה הגדולות שירתו כלוחמות – האחת בתותחנים והשנייה במג"ב. אחיה הקטן התגייס אחרי נפילתה. "לא רציתי לגייס אותו לצבא שהפקיר את הבת שלי. בטח לא לקרבי. יום אחד הוא בא אליי ואמר: 'אמא, כשדנית התגייסה, אמרת לה שהיא יכולה ללכת לאן שהיא רוצה. למה אותי את עוצרת עכשיו?' אמרתי לו, 'לאן אתה רוצה להתגייס?' אמר לי, 'לצנחנים. אני רק צריך שתחתמי לי ותיתני לי את ברכת הדרך'. ואני יושבת ובוכה. אבל חתמתי לו. הוא התגייס לגדוד 202 ונמצא עכשיו בסוריה. אני לא ישנה בלילות".
דנית נפלה כגיבורה. "מגיע לה צל"ש על התפקוד שלה באותו יום", אומרת אמה. "היא פעלה בקור רוח, הרגיעה את החיילות האחרות והעבירה דיווחים לכוחות הביטחון. כשהמחבלים כבר היו בכניסה לחמ"ל, דנית לקחה את הרמקול וכרזה להם: 'הצבא שלנו פה והוא יחסל אתכם, כדאי לכם לברוח'. איזה צבא? לא היה שום צבא".
הכאב אינו מרפה. כבר 14 שנה. "לא יודע על מי לבכות קודם, על הבן או על הנכדה", אומר עמוס. אך הגאווה מעניקה לו מעט נחמה. "כל חיילת שאני רואה היא כמו נכדה שלי. למה? כי כל הנכדות הגדולות שלי עשו צבא. יש לי שבעה ילדים ו-22 נכדים. לימדתי אותם שאם לא תיתן למדינה הזאת, אין לך זכות לדרוש ממנה כלום".
יעל אלון, ערוגות
אימו של סרן דור שדה ז"ל שנפל ב-9 באוקטובר 2023 בלחימה בכפר עזה, בתו של רב"ט יצחק קלרספלד בר-שדה ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים
כמה ימים אחרי שקמה מהשבעה על בנה דור, כבר יצאה יעל אלון לרחוב עם שלט שהכינה. מסר קצר, נוקב, שאי-אפשר להתעלם ממנו: "אבא שלי נהרג במחדל 73', הבן שלי נהרג במחדל 23'. ביבי וממשלת החורבן לדין".
5 צפייה בגלריה
יעל אלון. "מבחינתי, מוות הוא מוות הוא מוות. קדושת החיים היא במקום הראשון"
(צילום: גדי קבלו)
זה היה בתחילת המלחמה. הסלוגן "יחד ננצח" הציף את המדינה ‑ מנאומי פוליטיקאים ועד פרסומות לבנקים. יעל לא הייתה חלק מזה. כבר אז הייתה משוכנעת שבנה נפל לשווא, במלחמה שאפשר היה למנוע. "בזמן ההפיכה המשטרית אמרתי לדור: 'יום אחד נתניהו יצטרך איזו מלחמה כדי לשרוד פוליטית וישלח אותך לקרב. אתה תיפצע או תיהרג למען השליט'. הוא הסתכל עליי במבט של 'מה את רוצה ממני, באמא שלך'".
סרן דור שדה סיים מסלול באגוז ולאחר קורס הקצינים עבר לגדוד שקד של גבעתי כמפקד מחלקה. "כמי שאיבדה אבא ויודעת את מחיר המלחמה, ניסיתי להניא אותו מללכת לקרבי", מספרת אימו, עובדת סוציאלית במקצועה. "היו לו בעיות בקרסול. נתתי לו חבילת מסמכים מהרופא ואמרתי לו: 'תראה להם בלשכת הגיוס כדי שיורדו לך פרופיל'. הוא זרק את זה בדרך. דור עשה בגרות חמש יחידות בערבית. אמרתי לו, 'לך למודיעין, שאוכל לישון בשקט'. איזה מודיעין... 'זה משעמם. לא מעניין אותי'".
העובדה שבנה נהרג בלחימה בכפר עזה, מול מחבלים שביצעו טבח נורא, לא מספקת לה אפילו שבריר נחמה. "יש הורים שמחפשים את צדקת הדרך: 'הבן שלי היה גיבור, נפל למען המדינה'. מבחינתי, מוות הוא מוות הוא מוות. קדושת החיים היא במקום הראשון".
היא מתגוררת במושב ערוגות שליד קריית-מלאכי, באותו בית שבו נולדה וגדלה. כשנפגשנו, ישבה בחצר עם המחשב הנייד וניסחה דברים שתישא יום אחר כך באחת מוועדות הכנסת. "כאן, על המדרכה בכניסה לבית, הודיעו לי שדור נפל. זה היה בדיוק באותו מקום שבו בישרו לאמא שלי על נפילתו של אבא, בהפרש של 50 שנה. העתק-הדבק. אבא שלי נהרג ב-19 באוקטובר 1973. כ"ג בתשרי. דור נהרג בלילה שבין כ"ג לְכ"ד בתשרי".
יצחק, אביה של יעל, היה חובש בשריון. הוא נפל בצד המערבי של תעלת סואץ, אחרי הצליחה. כמו רוב החללים בקרבות סיני, נטמן תחילה בבית העלמין הארעי בבארי, קילומטרים ספורים מהמקום שבו ייפול נכדו 50 שנה אחר כך. בהמשך הועבר לקבורת קבע בכפר ורבורג. "גם דור קבור שם. יש ביניהם כמה שורות".
בכל יום זיכרון, מאז גיל שבע, הייתה מגיעה לטקס בבית העלמין ועומדת ליד קבר אביה. ביום הזיכרון שעבר פקדה יעל שני קברים. "עמדתי ליד הקבר של דור והיו שם המון אנשים. אז אמרתי, 'רגע, אבא שלי לבד, כמעט שאין שם אנשים'. והלכתי לעמוד ליד הקבר שלו".
אמה לא התחתנה שוב מעולם. בת 80 היום, אלמנת צה"ל וסבתא שכולה. "אחרי שאבא שלי נהרג היא לא תפקדה במשך חודשים", מספרת יעל. "תמיד חשבתי שאם יקרה משהו לאחד הילדים שלי, גם אני אקרוס ולא אצא מהמיטה. קרה ההפך: האסון דווקא הניע אותי לפעולה". והשלט, היא אומרת, כבר מוכן להפגנה הבאה.
בת שבע כהן, הוד השרון
אימו של רס"ן ירמי כהן ז"ל שנפל באסון המסוקים, אחות של הצנחן ירמיהו (ירמי) כורם עבדי ז"ל שנפל במלחמת ההתשה
כשהיה ירמי כהן תינוק, סבתו לא הייתה מסוגלת לקרוא לו בשמו. ירמי, מבחינתה, היה רק אחד: בנה, ירמי כורם עבדי ז"ל, שנפל בקרב עם מחבלים בבקעת הירדן ב-30 במאי 1970.
5 צפייה בגלריה
בת שבע כהן, אחיה ירמי כורם נפל בקרב בשנת 1970, בנה ירמי כהן נפל באסון המסוקים
(צילום: אלי דסה)
"אחותי ילדה ראשונה וקראה לבנה ירמי, על שם אח שלנו", מספרת בת שבע כהן, אחות ואמא שכולה. "אנחנו קוראים לו 'ירמי הגדול'. כשהבן שלי נולד אמרתי, 'גם אני רוצה ירמי'. הרי אני הייתי הכי קרובה לאחי ירמי. אפילו לא שאלתי את אימי".
ירמי כהן נולד שלוש שנים אחרי נפילת דודו. "כשבאנו מבית החולים, ראיתי שאמא שלי לא ניגשת לתינוק. אמרתי לה, 'קחי אותו בידיים, תחבקי אותו קצת'. אז היא עשתה לי טובה. אבל כשירמי גדל, זה השתנה. יום אחד שברה את הרגל וירמי בני, שכבר היה חייל, נסע אליה לבית החולים עם חברה שלו. אמא שלי אמרה לו: 'אתה הכתר שלי'. היא הייתה כל כך גאה בו".
בסוף כיתה ט' הצטרף ירמי כהן לפנימייה הצבאית בחיפה. אני, שלמדתי שנה מעליו, זוכרת אותו כבחור גבה קומה וחסון, מלא כריזמה. כבר אז אמרו שיגיע רחוק. הם סיימו את הפנימייה 29 בוגרים. שלושה מהם נפלו בעת שירותם: נווט הקרב סרן ירון ויונטה ז"ל שמטוסו התרסק בנחל צין, רס"ן משה (מוסא) גרסטנר ז"ל שנפל במבצע חומת מגן, ורס"ן ירמי כהן ז"ל שנספה באסון המסוקים. חברם לפלוגה הוא האלוף נמרוד אלוני. אלמלא נפל, היה היום ירמי בן 51. אימו משוכנעת שגם הוא היה יושב סביב שולחן המטה הכללי.
כבר מילדותו, אימו פחדה מהרגע שבו יתגייס. "כשהיה בקורס מפקדי טנקים אמרתי לו: 'מה יקרה אם יירו עליכם טיל נ"ט?' ירמי אמר, 'אין לך מה לדאוג, אני מפקד על מרכבה 3, אחד הטנקים החזקים בעולם'". באותו ערב נורא, 4 בפברואר 1997, כשהודיעו בטלוויזיה על שני מסוקי יסעור שהתנגשו בדרכם למוצב דלעת, לא תיארה לעצמה שבנה נמצא על אחד מהם.
פחות משנתיים אחרי נפילתו של הדוד ירמי, פקד אסון נוסף את המשפחה. "הצבא ארגן נופש להורים שכולים בבית הבראה. הציעו להורים שלי ללכת. אמא לא רצתה. אבא אמר: 'אז אני אלך לבד'. הוא היה חולה סוכרת ויום אחד לא הגיע לארוחת בוקר. מצאו אותו בחדר שותת דם על הרצפה, ללא רוח חיים. כנראה ירד לו מאוד הסוכר והוא נפל וחטף מכה בראש".
על השולחן בסלון מונח ספר משיריו של ירמי. אחד מהם עוסק באמא שכולה, למודת שנים וכאב. "ירמי כתב אותו על סבתו רחל, אמא שלי", מספרת בת שבע. "היא הספיקה להגיע לאירוע הזיכרון במלאת עשור לנפילתו". חודש אחר כך נפטרה.
