באלפי ההרצאות שהעברתי על ישראל במשך כמעט חמישה עשורים, השאלה הנפוצה ביותר שקיבלתי הייתה "מדוע יחסי הציבור של ישראל כל כך גרועים?". התשובה שלי תמיד מתחילה בציטוט של בן-גוריון, "לא חשוב מה הגויים חושבים אלא מה שהיהודים עושים" - ומסתיימת בתחושה, במיוחד בקרב ישראלים צעירים, שהעולם ישנא אותנו לא משנה כמה "הסברה" תהיה לנו.
אז נכון, שום כמות של דיפלומטיה ציבורית לא יכולה לשכנע את כל העולם - ובוודאי שלא את האנטישמים שבו - בצדקת דרכינו. אבל עדיין ניתן לשכנע אנשים רבים ב"רוב הדומם", כביכול. התעלמות מהם וכישלון בהסבר יעיל של המדיניות שלנו הביאו לשחיקה מסוכנת של הלגיטימציה שלנו ושל זכותנו להגן על עצמנו, ואפילו של זכותנו להתקיים כמדינה יהודית ריבונית. הכישלון בהתייחסות הרצינית לדיפלומטיה ציבורית תרם לבידודה הכמעט מוחלט של ישראל בעולם, והציב אותנו בפני סכנות של חרם.
למרות מאמציה המרשימים של ישראל להביא סיוע הומניטרי לעזה, חלק ניכר מהעולם מאמין בטענות התעמולה הפלסטינית שלפיה ישראל מרעיבה במכוון את אוכלוסיית עזה ומבקשת להשמידה לחלוטין באמצעות רצח עם. זו כבר לא רק בעיה של יחסי ציבור, אלא איום אסטרטגי. התמודדות עם סכנה היסטורית זו דורשת שינוי מהותי במדיניות - ישראל חייבת להכיר בכך שהמאבק על דעת הקהל העולמי הוא קריטי לא פחות משדה הקרב הצבאי, וכי ללא דיפלומטיה ציבורית, לחיילינו לא יהיה הזמן והמרחב הדרושים להם כדי להילחם.
למשרד לדיפלומטיה ציבורית חייבת להיות שליטה מלאה על דובר צה"ל, אשר מדבר לעתים קרובות בשם הצבא ולא בשם המדינה, ועל הכוח לאחד את ארגוני הדיפלומטיה הציבורית הרבים בתפוצות תחת קורת גג ישראלית רשמית אחת
על ישראל להקים באופן מיידי משרד לדיפלומטיה ציבורית עם תקציב רציני וסמכות נרחבת לפיתוח, תיאום והפצת מסרים משכנעים. למשרד חייבת להיות שליטה מלאה על דובר צה"ל, אשר מדבר לעתים קרובות בשם הצבא ולא בשם המדינה, ועל הכוח לאחד את ארגוני הדיפלומטיה הציבורית הרבים בתפוצות תחת קורת גג ישראלית רשמית אחת. כישלון בהקמת משרד כזה יהיה שקול לשליחת חיילינו ללחימה ללא קסדות או שכפ״צים, והוא בלתי נתפס ובלתי נסלח. עלינו לפעול לאלתר, כאשר יחסי החוץ והתדמית שלנו בעולם ממשיכים להידרדר, ולהבטיח שדוברים לעולם לא יישאלו שוב "מדוע יחסי הציבור של ישראל כל כך גרועים?"
