בימים האחרונים עוסקת מדינת ישראל בהקמת "מועצת השלום" ובשאלת עתידה של רצועת עזה. דיונים על פירוז חמאס, מנגנוני פיקוח בינלאומיים, הסדרים מדיניים ושלבי נסיגה ממלאים את הכותרות. אך במקביל, חמאס עדיין מחזיק ביכולות צבאיות ושלטוניות משמעותיות, ומציאות הביטחון טרם השתנתה. עבור מי שחי 500 מטרים מהגבול, זו שאלה קיומית. ההחלטות כעת יקבעו אם משפחה תרגיש בטוחה לחזור לעוטף עזה, ואם הורים יאמינו שהמדינה עשתה הכל כדי שהאסון הנורא ביותר שידענו לא יקרה שוב.
דווקא משום שמדובר בהחלטות גורליות, אי אפשר להתעלם מהדרך שבה הן מתקבלות. כמעט שלוש שנים אחרי שבעה באוקטובר, שוב מבקשים מתושבי הגבול לתת אמון במנגנונים ובהבטחות, מבלי להראות שהלקח האמיתי הופנם. תושבי הגבול לא יכולים לבנות את עתיד ילדיהם על בסיס הבטחות. הם צריכים לדעת שהאיום שהחריב את ביתם לא יוכל לקום שוב מעבר לגדר. וזה הלקח החשוב ביותר. אמון אינו מותרות. הוא תנאי לביטחון.
החוזה שקרס
לפני יותר מ-1,000 ימים, בטבח שבעה באוקטובר, קרס החוזה הבסיסי המאפשר חיים משותפים כאן. מדינת ישראל כשלה בחובתה הראשונה להגן על אזרחיה, ומאז השבר רק מעמיק. במקום לרפא את הפצע, ההנהגה מקדמת ועדת חקירה פוליטית שאינה ממלכתית ועצמאית, כדי להגן על שורת הדין האישית של קברניטיה, במקום לחקור את המחדל. מהלכים אלו, לצד מהלכים נוספים שמערערים את עמודי התווך של הדמוקרטיה, כמו פירוק מנגנוני הייעוץ המשפטי, פגיעה בתקשורת וחקיקה שמעגנת השתמטות, מעידים על תפיסת עולם המעדיפה כוח על פני יושרה ומוטטת את האמון, המשאב היחיד שמאפשר לאזרח להרגיש חלק ממדינה שדואגת לו.
כאשר אזרחים מרגישים שהחלטות מתקבלות ללא שקיפות, ללא אחריות וללא נכונות להפיק לקחים, נשחק הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של כל מדינה - אמון הציבור. אמון הוא המרכיב שעליו נשענת יכולתה של מדינה להגן על עצמה. הוא שמאפשר להורה לשלוח את בנו או את בתו לשירות קרבי, למשפחה לבחור לחזור ולבנות את ביתה בעוטף עזה, ולאזרח להאמין להנחיות המדינה בשעת חירום. צבא יכול להגן על גבול, אך שום כוח בעולם לא יוכל לאורך זמן להחזיק גבול שאזרחיו אינם מאמינים במדינה שמאחוריהם.
הבחירה להמשיך לחיות כאן היא צו מוסרי. וכדי שהיא תמשיך להוביל אותנו, אנחנו זקוקים למנהיגות שתדע להישיר מבט אל האמת, לבנות ודאות ביטחונית איתנה לאורך זמן, ולהחזיר על כנו את אותו אמון יקר שבלעדיו שום אדמה לא תוכל להפוך לבית
משבר האמון הזה הוא איום ישיר על החוסן הלאומי. כשהאזרחים מאבדים את התחושה שהמדינה פועלת בשקיפות ובאחריות, מתחיל תהליך של התפוררות ההתיישבות. משפחות שמחליטות לא לחזור, זוגות צעירים בונים את עתידם במקום אחר וקהילות הגבול נחלשות. יישוב אחד נחלש, ואחריו כל היישובים סביבו. קצרה הדרך משם לפגיעה קשה בחוסן הלאומי כולו.
עתיד מחייב אמון
בשער הנגב אנחנו בוחרים בתקומה ובצמיחה מדי יום. משפחות חוזרות, שכונות חדשות מאוכלסות, והשדות מעובדים מחדש. התושבים חוזרים מכוח אהבת הבית ותחושת אחריות עמוקה, מתוך בחירה עיקשת להמשיך לחיות כאן. אסור למדינה לראות באומץ הלב של התושבים אישור לכך שהשבר מאחורינו.
אורי אפשטייןצילום: אלעד גוטמןלפני כמעט שלוש שנים הבנו שהעתיד נמצא בידיים שלנו, והעשייה הזו היא המענה הממשי ביותר למי שמנסה לערער את אחיזתנו כאן. אלא שהבחירה הזו מחייבת שותפות. ובשותפות חייבת להיות אמת. כי אמת בונה אמון, ואמון בונה ביטחון.
הבחירה להמשיך לחיות כאן היא צו מוסרי. וכדי שהיא תמשיך להוביל אותנו, אנחנו זקוקים למנהיגות שתדע להישיר מבט אל האמת, לבנות ודאות ביטחונית איתנה לאורך זמן, ולהחזיר על כנו את אותו אמון יקר שבלעדיו שום אדמה לא תוכל להפוך לבית.
אורי אפשטיין, ראש מועצה אזורית שער הגנב, חבר כפר עזה שאיבד חמישה מבני משפחתו בטבח ה 7 באוקטובר
