ב-7 באוקטובר לא היה ספק. כשהתעוררתי בבוקר לחדשות על אלפי רקטות וקרבות קשים בעוטף, כבר היה לי ברור שלא מדובר באירוע רגיל, לא עוד "סבב" שייגמר בקול ענות חלושה ובהסדר מדיני עם חמאס, לא תמרון מוגבל בפאתי רצועת עזה ומבצע הפצצות אווירי. ולא רק אני הבנתי את זה, כך גם חבריי לצוות במילואים (רצים ביחד עוד מהטירונות בבא"ח גולני), ויחד איתנו עוד מאות אלפי ישראלים וישראליות שלבשו מדים ויצאו להגן על המולדת - מי לצבא ומי להתנדבות בכל יוזמה אזרחית שאפשר להעלות על הדעת.
כבר בימי ההתארגנות הראשונים בבסיס האוגדה במרכז הארץ, בין הימ"חים הענקיים, הטנקים ואלפי הלוחמים שעזבו את משפחותיהם, ראינו איך הטבח הרצחני השפיע על כולנו ואיך עם ישראל נכנס בשער של סולידריות שלא נראתה כאן מעולם. צעירים בני גילנו יצאו לרקוד ולא חזרו, מפקדים וחברים לנשק נפלו בקרבות הבלימה בעוטף. קיבוצניקים, מושבניקים ואנשי העיר נרצחו במיטותיהם, ואנחנו התגייסנו כולנו - דתיים, חילוניים, מזרחים ואשכנזים. כולם.
בין אלה היו גם אנשי זק"א, שבעודנו אורבים למחבלים שנותרו להתבצר בבארי, הלכו והסתובבו ללא חת ברחבי הקיבוץ הנטוש וההרוס, מבצעים את המלאכה הקדושה של זיהוי ופינוי גופות החללים הישראלים. בין הכאוס, הכאב והפחד המשתק שעטפו את חבל הארץ השרוף הזה, היה גם קסם ותקווה, שמתוך ההרס והאובדן תצמח חברה ישראלית חדשה - חברה שוויונית שאנשיה ערבים זה לזה.
בעזה לא היו דיונים על המהפכה המשפטית או על חוק ההשתמטות. רצינו לחיות, רצינו לבצע את המשימה שלנו כראוי, רצינו להכריע את חמאס ולהחזיר את כל החטופים והחטופות - כמה שיותר מהר
וכך גם חשבתי בחורף הראשון של המלחמה, כשנלחמנו ברצועה. נכנסנו לעזה מעט אחרי הפסקת האש הראשונה, אחרי ששבו החטופים הראשונים, והאמנו בכל מאודנו, כולנו, שהניצחון קרב והאויב הגדול ביותר נמצא מתחת לאדמה ובמנהרות. שהאיום הכי גדול לישראל נשקף מאותם מחבלים מפלצתיים שאיבדו צלם אנוש. בעזה לא היו דיונים על המהפכה המשפטית או על חוק ההשתמטות. רצינו לחיות, רצינו לבצע את המשימה שלנו כראוי, רצינו להכריע את חמאס ולהחזיר את כל החטופים והחטופות - כמה שיותר מהר.
אבל כשחזרנו לאזרחות גילינו כבר אז, חודשים בודדים אחרי היום ששינה את החיים של כולנו, שבמערכת הפוליטית עסקים כרגיל. הפער היה גדול מלהכיל. גילינו שמחוץ לעזה ממשיכים הריבים, השיסוי, הכשרת ההשתמטות. אבל בפנינו, באותו זמן, עמדו עוד אתגרים רבים בדרך: לבנון, סוריה, איראן. לא היה פנאי להטיל ספק בעשייה שלנו, לא הייתה זמינה האנרגיה לדרוש שוויון אמיתי בנטל.
הזמן חלף, ולצד ההישגים המרשימים במלחמה ראינו איך הממשלה שולחת אותנו ביד אחת לקרב, וביד השנייה משחררת משירות עשרות אלפי צעירים בני גילנו, שצריכים לקחת חלק במאמץ ולהקל על עול השירות שאותו אנחנו נושאים. אותה ממשלה שמדברת על כוח, הכרעה, תוקפנות ולוחמנות - עומדת אימפוטנטית וחלשה מול רבנים ועסקנים חרדים שנלחמים בחירוף נפש בקרב להשאיר את הציבור החרדי כתינוק שנשבה.
אבל לא רק זה, ראינו איך פוליטיקאים שלא לבשו את מדי הזית ולו יום אחד מותחים ביקורת על הצבא, מלהגים כאילו אנחנו לא מספיק לוחמניים, ולא מספיק מכריעים, ולא יודעים מה אנחנו עושים. "הדרג המדיני קובע, והצבא מבצע", אומרים קבל עם ועדה אנשים שלא השלימו טירונות 02. ראינו איך הם שולחים אותנו ברצון רב לבצע משימות שבעצמם לא היו מוכנים מעודם לעשות - ומעולם גם לא עשו.
השבוע קיבלתי צו 8 נוסף, שוב לעזה. הנפש נקרעת. השבוע גם התרחש אסון נוסף ברצועה - עם הרוגים מגדוד "נצח יהודה", גדוד שמראה שלמרות הכל, אפשר. אבל "נצח יהודה" הוא טיפה קטנה בים, כשהחלק הארי של הצעירים החרדים מוחרג מעול הלחימה וההגנה על הארץ. גם אנשי זק"א הנהדרים מייצגים כנראה מיעוט נדיר, ולא רוב.
דן אורןצילום: דורון בן נתןכשהתגייסתי לצבא אמרו לי ש"פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים", אבל אני כבר לא מאמין לזה. כי הדרך שבה הלכו ממשלות ישראל, והכיוון שאותו מתווה הממשלה הנוכחית, אומרות ההפך - פראיירים מתים, אבל לא מתחלפים. אותם אנשים יסחבו שוב ושוב את האלונקה הכבדה, וכל פעם יהיה להם קצת יותר קשה. אחת לכמה ימים תרד יד נוספת ממצבת הלוחמים, והשחיקה הבלתי-נגמרת תרסק אותנו אט-אט אל הרצפה.
דן אורן הוא לוחם חי"ר במילואים ועורך חדשות ב-ynet
