לפני כמה שנים פנתה אלי מנהלת של בית ספר כדי שאעזור לה עם שאלה סטנדרטית, אבל לא פשוטה: איך גורמים לילדים להתנהג יותר יפה בבית הספר?
למנהלת היו הרבה שאלות על התנהגות יותר טובה בבית הספר: איך גורמים להם להסתובב פחות במסדרונות, לזרוק פחות אשפה, להשאיר פחות לכלוך, לא לצייר על הקירות, וכו'. אבל בעיקר, היא רצתה לשנות את ההתנהגות של התלמידים בתוך השירותים. איך לגרום להם לא להתיז מים לא לבזבז מגבות נייר, לא לזרוק נייר טואלט על הרצפה ולתוך האסלה. דברים מהסוג הזה.
כמובן, התשובה הרגילה שמקבלים לשאלות מהסוג הזה היא חינוך. לעשות שיעור, לדבר עם הילדים על חשיבות הניקיון, על כבוד לזולת, על אחריות. אבל כשהם פנו אליי, זה היה אחרי שכבר ניסו את כל השיעורים האלה, והתוצאה - לא משהו. הילדים הקשיבו, אולי גם הנהנו מדי פעם, אבל בפועל לא קרה הרבה.
ואז חשבתי לנסות כיוון אחר. שאלתי את המנהלת: מה את נותנת לתלמידים שמתנהגים יפה? היא ענתה: מדי פעם אנחנו נותנים להם קרטיבים. לפעמים, כשאנחנו מרגישים שצריכים איזושהי מתנה, משהו לשיפור מצב הרוח, וגם יש לנו קצת כסף בקופה, אנחנו קונים לכולם קרטיבים.
ואז נולד הרעיון.
אמרתי לה: למה שלא נחבר בין ההתנהגות של הילדים בשירותים לסיכוי שהם יקבלו קרטיבים? ניצור תקציב אחד לשירותים ולקרטיבים, תקציב שכולל גם את חומרי הניקוי, גם את נייר הטואלט וגם את זמן העבודה של אנשי התחזוקה שמנקים את השירותים. וגם את הקרטיבים. ואז, נסביר לילדים שיש תקציב כולל: אם השירותים יהיו מלוכלכים יותר, נצטרך לנקות יותר – ויישאר פחות כסף לקרטיבים. אבל אם השירותים יהיו נקיים – נוכל להרשות לעצמנו יותר קרטיבים, אולי אפילו ארטיקים.
כמה חודשים אחר כך קיבלתי מהמנהלת הודעה: זה עבד. השירותים לא הפכו לסטריליים. המצב השתפר מאוד, ואפילו מעל הציפיות
כמה חודשים אחר כך קיבלתי מהמנהלת הודעה: זה עבד. השירותים לא הפכו לסטריליים. המצב השתפר מאוד, ואפילו מעל הציפיות. ברגע שחיברנו את ההתנהגות בשירותים לתוצאה מוחשית רצויה (קרטיבים), ולא רק לדיבורים כלליים על ערכים – פתאום היה שינוי.
למה אני מספר את הסיפור הזה? כי נדמה לי שאפשר לקחת את הרעיון הזה, שבמהותו עיקרון העלות החלופית, באופן ספציפי מאוד עם תוצאות מאוד מוחשיות למשתמשים – וליישם אותו גם במקומות אחרים. למשל, בכלכלה הישראלית. ובמיוחד – כשמדברים על סוגיית התקציבים של הציבור החרדי.
תארו לעצמכם רגע מצב שבו אומרים למפלגות החרדיות: אנחנו מקצים לכם תקציב לחינוך, לפי אחוז ההשתתפות של הציבור שלכם בשוק העבודה. ככל שיותר חרדים יעבדו וישלמו מיסים – התקציב של משרד החינוך החרדי יגדל בהתאם. אבל אם פחות יעבדו – התקציב יקטן.
שימו לב – אני לא מדבר כאן על שירות צבאי. אני מאמין ששירות צבאי הוא חלק מההסכמה החברתית שצה”ל הוא “צבא העם”, וזה עניין ערכי ולא כלכלי. ולכן אני לא חושב ששירות צבאי צריך להיכלל בשאלות של עלות חלופית ושאלות כלכליות גרידא. אבל כשמדברים על התנהגות כלכלית, יציאה לעבודה והשלכות כלכליות של העבודה הזו - שם דווקא כן יש מקום לחיבורים כאלו.
אפשר להציע אמנה אלטרנטיבית: המדינה תומכת, אבל התמיכה מחוברת ישירות להשתתפות הכלכלית
במילים אחרות, אפשר להציע אמנה אלטרנטיבית: המדינה תומכת, אבל התמיכה מחוברת ישירות להשתתפות הכלכלית. וכשזה מוחשי, ולא סתם “המדינה משלמת” אלא “הפעולה שלך משפיעה על המשאבים שלך” – זה יכול לפתוח פתח חדש וחשוב למוטיבציה חדשה.
ועכשיו מגיע החלק המעניין: אם באמת ניישם את המודל הזה – מה תהיה עמדת ההנהגה החרדית? האם הם ימשיכו להחזיק בעמדה שעדיף שהציבור שלהם לא יעבוד – או שפתאום יתעורר שיח אחר? אולי פתאום נגלה שהמקורות היהודיים הם לא כל כך נגד עבודה, ואולי אפילו נגלה שהעבודה והכבוד שבפרנסת המשפחה היא ערך יהודי עתיק יומין.
דן אריאליצילום: גבריאל בהרליהלפעמים הדרך לשינוי לא עוברת בהרצאות, או בוויכוחים עקרוניים על ערכים – אלא דווקא בקשר בין נייר טואלט לבין תקציב. וכשרואים את זה קורה בבית ספר, שגם ילדים מסוגלים לראות את העלות החלופית, להרגיש אותה ולשנות התנהגות - אז אולי יש לזה גם עתיד במקומות נוספים.
