עשרות תושבי קיבוץ ניר עוז, שהפך לסמל ההפקרה בטבח 7 באוקטובר, התאספו הבוקר (חמישי) בכרמי גת לקראת השבתם לישראל של ארבעה חטופים חללים, חברי הקיבוץ, עודד ליפשיץ ושירי ביבס וילדיה כפיר ואריאל. התושבים נשאו מדבקות של לבבות שבורים ועמדו דקת דומייה. "יש המון עצב וזעם כי רצינו לראות אותם בחיים - והיינו יכולים לראות אותם בחיים", אמרה אילי, תושבת הקיבוץ.
"יום עצוב - ויש עוד חטופים בגיהינום". חברי ניר עוז
(צילום: תומר שונם הלוי, רוני גרין שאולוב )
10 צפייה בגלריה
"יום קשה, עצוב ומפרק - שמדגיש את עוצמת ההפקרה". חברי ניר עוז בעצרת בכרמי גת
(צילום: רוני גרין שאולוב)
10 צפייה בגלריה
עם דגלי ישראל. עשרות אזרחים ממתינים להגעת הרכבים עם החללים החטופים לאבו כביר
(צילום: אור הדר )
היא הוסיפה: "אין לנו ודאות עד שיהיה זיהוי ועד שהמשפחה תאשר. הזלזול בכבוד המשפחה חייב להיפסק. זה יום עצוב - וגם היום יש חטופים בגיהינום". רננה יעקב, שבניה אור ויגיל שוחררו מהשבי בעסקה הראשונה, הוסיפה כי "צריך להזכיר לאנשים שבכל רגע נתון אנשים נמקים במנהרה בעזה". לדבריה, "אנחנו יודעים איך היא נראית המנהרה, חיים שלמים עברו והם תקועים שם. אחד הילדים שלי היה שם והמחשבה שהם עדיין שם לא נותנת לי מנוח".
היא סיפרה על הכעס מ"ההפקרה על כך שלקחו יותר מ-500 ימים להביא אותם - והם חזרו בארונות", ואמרה: "זה יכול היה להיות אחרת. זה עצוב, מעצבן, מכעיס ומעורר זעם. מצד שני יש הקלה, השלמה ואפילו תקווה - כשחוזרים חללים זה אומר שאפשר להחזיר חללים שיזכו למנוחת עולמים". אמילי דמארי, ששוחררה אחרי 471 ימים בשבי חמאס, העלתה לרשתות תמונת הזדהות עם בני משפחת ביבס.
ענבל ואיתי זיידנברג, בני קיבוץ ניר עוז, תיארו גם הם יום "קשה, עצוב ומפרק - שמדגיש את עוצמת ההפקרה". לדברי ענבל, "יש תקווה תמיד ולעוד הרבה חטופים שצריכים לחזור. גם חללים שמוחזקים שם ואנחנו מחכים להם בקוצר רוח. יש תקווה כי יש הרבה מאוד אנשים במדינה הזאת שאיתנו, ומסכימים שהערכים של כבוד האדם, של חיים, ערבות הדדית ומחויבות של המדינה לאזרחיה - חשובים יותר". איתי הוסיף: "להיות חלק מהקהילה זה להיות מוכן לבשורות קשות כל יום וכל דקה".
כיכר החטופים בזמן החזרת החללים
(צילום: ליאת לרנר, יעל צ'כנובר)
"חברי הממשלה לא פה בכלל". התושבים התאספו עם דגלים במוצת גמא
(צילום: אילנה קוריאל )
גם בצומת גמה התאספו תושבים רבים מהמועצה, והמתינו עם דגלים לרכבים שבהם יועברו החטופים החללים. ניתאי פאוסט, תושב צאלים, סיפר כי "כולם מחוברים לכולם במועצה. המשפחות מחוברות. החברים אותם חברים. למדנו באותו בית ספר. וירדן (ביבס) מצאלים". לדבריו, "המרחב הזה הופקר בשבת ההיא. אם יש משהו אחד וברור זה שמי שצריך לקחת אחריות על המרחב הזה - זה מי שחי פה. בין אם זו אחריות ביטחונית של כיתות הכוננות והרבש"צים, ובין אם זה אחריות קהילתית או מוסרית.
"חברי הממשלה לא נמצאים פה בכלל", הוסיף פאוסט. "אז חשוב לנו להראות שאנחנו כאן עם החטופים, החיים והמתים. וברור לנו שזה חשוב להוכיח את הקורבנות של הדבר הנורא הזה. הם חלק מאיתנו. רקמה אנושית. וזו לא קלישאה. אנחנו זה הם".
נטע גבע ממושב עין הבשור ושרית קני מקיבוץ מגן הדגישו כי "אין ברירה אלא לעמוד כאן". לדבריהן, "עודד היה חבר. טבעי שנבוא לומר לו סליחה. אנחנו מרגישות שלא מספיק צרחנו ולא מספיק עשינו. האזור הזה הוא כמו משפחה אחת גדולה. כולם מכירים את כולם. כולם ביחד, והחוסר הוא ענק. הכעס הוא גדול - וההפקרות נמשכת. כי עדיין לא כולם יוצאים עד סוף השבוע הזה".
מיכל ביליה, שגיסה אריאל ביליה ז"ל נרצח ב-7 באוקטובר באופקים לאחר שיצא להגן עליה, הגיעה גם היא לעמוד בצומת: "היה נראה לנו מתבקש להגיע וללוות בכבוד את החללים שלא הצליחו לחזור אלינו בחיים. רצינו להעביר למשפחות שאנחנו איתן גם ברגעים הכי קשים, ואיפשהו להראות לחמאס שמול המפגן המטופש והציני שלהם - אנחנו עומדים פה בגאווה עם הדגלים של ישראל ומראים להם שאנחנו בדיוק ההפך. שאנחנו מכבדים את המתים שלנו ולא מוותרים על אף אחד".
