ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר כי בישראל "שוקלים דרכים חלופיות לשחרור חטופים", נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ קבע כי "חמאס כנראה רוצים למות, צריך לסיים את העבודה" - אבל בעזה עדיין נמצאים 50 חטופים, בהם 20 בחיים.
אחת מאלו ששוחררו בעסקה הקודמת, אמילי דמארי, חשפה בריאיון מקיף ל"דיילי מייל" הבריטי שפורסם אמש (שישי) את הזוועות שעברה בשבי, ואמרה כי היא עושה זאת מסיבה אחת ויחידה - להביא לשחרור אלו שעדיין שם, ובהם חבריה הטובים התאומים גלי וזיו ברמן, איתם נחטפה לפני ההפרדה ביניהם בימים הראשונים בשבי. מוקדם יותר אתמול פרסמו ארבע מהתצפיתניות, ששוחררו גם כן בעסקה הקודמת, סרטון מיוחד ובו התחננו לקדם עסקה.
בריאיון סיפרה אמילי לראשונה על הכלובים שאליהם מחבלי חמאס הכניסו אותה, כמו גם חטופים אחרים, במהלך השבי. "לפעמים הם שמו עד שישה מאיתנו באותו זמן, דחוסים בכלוב קטן של שני מטרים", אמרה. לדבריה, "גלי וזיוי כנראה בכלוב עכשיו. מתעללים בהם. אין הרבה מים. את החום שם אי אפשר לתאר". בכעס רב, היא הוסיפה: "נו כבר, מה לוקח לכם כל כך הרבה זמן?".
"לקחתי את הנשק ואמרתי - תירו בי, תירו בי"
נשיא ארה"ב טראמפ האשים אתמול בבית הלבן את חמאס ואמר כי ארגון הטרור "לא באמת רוצה עסקה. אני חושב שהם רוצים למות, וזה רע מאוד. הגענו לנקודה שצריך לסיים את העבודה. חייבים להיפטר מהם". לטראמפ אמרה אמילי: "הצלת את חיי, עליך לעשות הכול למען 50 החטופים שנותרו. רק אז נוכל להחלים".
התצפיתניות שורדות השבי בסרטון מיוחד, חצי שנה לשחרור
אמילי הייתה לבד בביתה בכפר עזה ב-7 באוקטובר, בעת מתקפת חמאס. "שלחתי הודעה לגלי - 'אני לא בסדר'. לא יכולתי לזוז, הגוף שלי התאבן. זה היה מטורף", שחזרה. גלי סיכן את חייו ופתח בריצה כדי להיות איתה. שלוש שעות אחר כך הם שמעו קולות בערבית מתקרבים, ואז חלון נשבר.
תוך שניות 10 מחבלים פרצו לחדר שלה, שם שכבו אמילי וגלי עם הפנים לקרקע, מתפללים, כשהכלבה צ'וצ'ה ביניהם. "חיבקתי את גלי והפנים של שנינו היו כלפי הכרית. אז הם ירו ביד שמאל שלי", סיפרה. שניות אחר הם ירו למוות בכלבה. המחבלים משכו את אמילי החוצה והושיבו אותה על ספה, בעת שניסו למצוא את רכבה שאיתו התכוונו לשוב לרצועה. "פשוט ישבתי שם ואמרתי - 'אלוהים אדירים, מה הם עושים לנו?'".
אחד המחבלים פנה לאמילי, שדיממה והייתה בהלם, ואמר שייקח אותה לבית חולים. "הבנתי שזה לא הולך להיות בית חולים ישראלי אז אמרתי להם, 'לא, לא, לא, תירו בי!'. לא רציתי להיחטף, העדפתי למות. לקחתי את הנשק שלו, כיוונתי אותו לראש שלי ואמרתי: 'תירו בי! תירו בי!'. אז מישהו שם את הנשק שלו על הראש של גלי ומיד אמרתי, 'לא, לא, אל תהרגו אותו'". בהגיעם לעזה, גלי הופרד מהם. היא לא ראתה אותו מאז.
"היי, אני ד"ר חמאס"
אמילי וזיו הוחזקו יחד, וזמן קצר אחרי הגעתם לעזה אמילי נלקחה לבית החולים שיפא, לאחר שהמחבלים הודיעו לה שהיא שווה להם יותר חיה מאשר מתה. היא הוקפה בחדר ב-15 מחבלים חמושים בקלצ'ניקובים, כשרופא גבוה עם משקפיים נכנס ובחיוך זדוני פנה לאמילי: "היי, אני ד"ר חמאס". אותו "ד"ר חמאס" קטע את אצבעותיה שנפגעו בהרדמה כללית. אם הוא עשה זאת בכוונה או מחוסר יכולת, היא לעולם לא תדע. אבל התוצאה הייתה אחת - היא נשארה בכאבים נוראיים.
כשהוחזרה לזיו ולחטופים אחרים בבית של איש חמאס, אשתו ושישה ילדיהם - כולל בן 14 שנשא נשק - השבועות שלאחר מכן היו גיהינום. אמילי אמרה שהיו לה רק את הבגדים שבהם נחטפה והיא הורשתה להתקלח רק פעם אחת. שהותם בבית זה הסתיימה כשהוא נפגע מפצצה וקרס. "ראיתי כדור אש אחד גדול, ואז לא ראיתי יותר כלום. בכל מקום היה אבק", אמרה.
אבל לפחות היא וזיו עדיין היו יחד. אז, אחרי 40 יום בשבי, בכיר חמאס אמר לה שהיא הולכת הביתה, ושהבנים והבנות מופרדים. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את זיו: "חיבקתי אותו ואמרתי, 'זיוי, שמור על עצמך', ואז לקחו אותו". כשהוצאה ושמעה את קולות מטוסי חיל האוויר הבינה שהמלחמה לא נגמרה - ושהיא מועברת למנהרה, ולא משוחררת. "זה כמו עיר. נכנסתי ואמרתי: 'אלוהים אדירים, זה ענק!'", אמרה על ההתרשמות הראשונית מרשת המנהרות.
"אם היו יודעים שאני לסבית - היו הורגים אותי"
שם, מואר באור פנסים המופעלים בסוללות, היא ראתה משהו מצמרר. "היה כלוב אחד, כלוב קטן מאוד, וחמש בנות ישבו בכלוב", שחזרה. כשהתקרבה לסורגים, קול מוכר צרח: "שתי אצבעות?". בין הקבוצה, שכללה ילדה בת שמונה, הייתה רומי גונן, בת 24, שנורתה בזרוע הימנית כשנחטפה ממסיבת הנובה, ושאמילי פגשה לזמן קצר בזמן ששתיהן טופלו בבית החולים. השתיים הפכו מאז לחברות הכי טובות.
"זה היה מסריח, חם, לח, רטוב. אתה לא מתרגל לזה", היא סיפרה על השהות מתחת לקרקע. "הם נותנים לך ללכת לשירותים פעם או פעמיים ביום - יש לך חור באדמה. זה מסריח. אין מים זורמים, רק כד עם מים בו". לפעמים, היו שישה מהחטופים דחוסים בכלוב, וכל הזמן הם היו תחת המבט של לפחות שלושה מחבלים חמושים. "היינו מוקפים כל הזמן במחבלים. חמש בנות. יש להם נשק. הם חזקים יותר ממך. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים".
אמילי חששה כל העת שיתגלה שהיא לסבית: "הסתרתי כי ידעתי שזה יותר גרוע מאשר שהם יידעו שאני יהודייה או ישראלית - הם היו הורגים אותי". היא נאלצה להדוף שאלות של מחבלים, ששאלו למה היא לא נשואה. "אמרתי להם שיש לי שלושה אחים והם לא מרשים לי לצאת לדייטים עם בחורים - אני צריכה לחכות לאחד הנכון", היא התבדחה. באחת הפעמים שאלה שומר מה יעשה אם יגלה שאחיו הוא הומו. "'הייתי הורג אותו', הוא אמר לי. אמרתי, 'אבל זה האח שלך'. הוא אמר, 'לא, הוא חולה'".
600 כפיפות בטן: "קראו לי ג'ון סינה"
אחרי כשלושה חודשים בלי לראות אור יום, השגרה שלהם השתנתה והם הועברו בין מנהרות לבתים, ושהו בכמעט 30 מקומות שונים - מחשש שצה"ל יגלה את מיקומם. מצלמות דשבורד של מכוניות שימשו כמצלמות אבטחה מאולתרות לפקח עליהם, ואחר כך המחבלים ציפו את הבתים בחומרי נפץ שיכלו להיות מופעלים במקרה של ניסיון חילוץ חטופים.
אמילי ניסתה להישאר שפויה עם שגרה שהתחילה בימים הראשונים שבהם עוד שהתה עם זיו. "הייתי עושה כפיפות בטן כל בוקר," היא אמרה. "הכי הרבה שעשיתי זה 600. אבל רוב הימים זה היה 400, 450". זה משך את תשומת הלב של השומרים שלה, שכינו אותה ג'ון סינה, על שם המתאבק המקצועני וכוכב הקולנוע האמריקני.
"המחבלים קראו לי סג'איה. זה אומר שאת מאוד בטוחה בעצמך, מאוד חזקה", אמרה. "עשיתי הכול רק כדי לשרוד. אם הם היו יושבים איתי עכשיו ויכולתי להרוג אותם - כמובן, הייתי שמחה לעשות את זה".
הרגע שבו המחבל נתן לה את הנשק: "שקלתי להרוג אותו"
פעם אחת אמילי אפילו הצליחה לשכנע מחבל במנהרה לתת לה את הנשק שלו "כדי לשחק איתו". לדבריה, "אז הוא הלך, ואמרתי לבנות - אולי כדאי שאהרוג אותו? התחלתי להתרגש מאוד מהרעיון. אבל אז הבנות אמרו, 'כן, אבל אז מה? אז כולנו הולכות למות'".
אחת מנקודות השפל בשבי הייתה השהות אצל משפחה אחת בעזה. "הם היו האנשים הכי גרועים", היא אמרה. "הם היו לועגים לנו וצוחקים עלינו. הם היו אומרים לנו: 'לאף אחד לא אכפת מכן'. הם היו מחביאים מאיתנו אוכל ואומרים לנו שאנחנו לעולם לא נעזוב את עזה". כשלאחר 13 חודשים בשבי היא הוחזרה אליהם, אמילי לא יכלה יותר. "אמרתי שאני לא נשארת כאן. או שאני הולכת לברוח, או שאני הולכת להתאבד". לדבריה, היא ורומי כרתו ברית התאבדות.
אבל אמילי, כהרגלה, לא ויתרה. היא פנתה לשומר הפחות אכזרי מהיתר, דרשה שיביא את המפקד שלו, ואמרה לו: "אם לא תעשה משהו ותוציא אותנו מכאן, יהיו לך שני חטופים מתים". המפקד הבטיח לה שתועבר, אבל חלפו חודשיים ודבר לא קרה. אבל בתחילת ינואר השנה לאמילי הייתה תחושה שהן ישוחררו. זה קרה ב-19 בינואר. אבל מאז חלפה חצי שנה - ו-50 חטופים עדיין בעזה.
רוביו לקרובי חטופים: "מחויבים לעסקה"
אמש נפגשו בוושינגטון בני משפחות חטופים עם מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו, והביעו את החשש שפספוס חלון ההזדמנויות הנוכחי להסכם יגזור את גורלם של החטופים - מי למוות ומי להיעלמות לנצח. רוביו אמר להם: "אני חוזר על מחויבותנו הבלתי מעורערת, במאת האחוזים, להשיג עסקה לשחרור חטופים שמחזירה כל חטוף הביתה ומסיימת את הלחימה".
בני המשפחות אמרו כי "יש לנו אמון מלא בכך שהנשיא טראמפ וצוותו יעשו כל שביכולתם כדי שהמגעים להסכם לא יקרסו, ושחלון ההזדמנויות לא יתפספס. אנו מתרשמים כי הנשיא וצוותו מחויבים לחלוטין להשגת הסכם שיחזיר את כל החטופים והחטופה הביתה. ברגע כל כך רגיש ומכריע אנו חשים חובה להזכיר לכולם את מחירו הצורב של הכישלון: הטרגדיה של אוגוסט 2024, שבה נרצחו שישה חטופים לאחר כישלון המשא ומתן. אסור שאסון כזה יחזור על עצמו באוגוסט 2025. זהו רגע גורלי וחייבים להביא הסכם כולל״.
באותו מפגש השתתפו שורדי השבי קית’ ואביבה סיגל; לישי מירן-לביא, אשתו של החטוף עמרי מירן; רונן ואורנה נאוטרה, הוריו של החלל החטוף עומר נאוטרה; ענת וחגי אנגרסט, הוריו של החטוף מתן אנגרסט; לירן ברמן, אחיהם של החטופים גלי וזיו ברמן; ורובי וחגית חן, הוריו של החלל החטוף איתי חן.
פורסם לראשונה: 21:34, 25.07.25
