לא הספיקו החטופים החיים לנחות בארץ וכבר החלו נושאי לפידי השנאה לערוך משפטי שדה ברחובות למשפחות החטופים על התנהלותם לשחרור בניהם. האם מבחינה מוסרית צדק צביקה מור בגישתו או שמא דווקא עינב צנגאוקר היא שפעלה באופן ראוי יותר? כהרגלם של הקנאים המשפטים הקצרצרים הסתיימו במהירות בפסיקות חד משמעיות וחד ערכיות.
לשומעיהם כדאי להזכיר את עדותו הנוראה של הרב צבי הירש מייזליש כפי שהיא מופיעה בספרו "מקדשי השם" לגבי דילמה שהוא נאלץ לקחת בה חלק במחנה אושוויץ. באותו מקרה, הנאצים בחרו ב-1,400 ילדים להשמדה והורו לקאפואים לסגור אותם בבלוק מבודד ולא לתת לאיש לחמוק. למחרת היום התברר שלמרות ההוראה ובשל תאוות הבצע הקאפואים הסכימו בעד תשלום משמעותי לשחרר ילד ספציפי אבל "תיכף חטפו במקומו איזה אחר, מן הבא בידם בתוך המחנה כדי שיהיה המספר שלם" אחרת ישלמו בראשם על החוסר. התברר שלמספר אנשים היו עדיין "חתיכות זהב או מרגליות שהסתירו" ואלה מיהרו לפדות את בניהם "וככה נמשך הסחר-מכר הלזה, משך רוב היום".
הרב מייזליש מעיד שניגש אליו יהודי אחד ואמר לו: "רבי, הבן יחיד שלי, היקר לי מבבת עיני, נמצא שמה בתוך הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידי היכולת לפדותו. והיות שידוע לנו, בלי שום ספק, שהקאפוס יתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל מהרבי לפסוק לי הדין עפ"י התורה, אם אני רשאי לפדותו. וכאשר יפסוק כן אעשה". הרב הנרעד התקשה לענות. בין השאר אמר שאף שנכון שהקאפואים לקחו תמיד ילד אחר במקום הנפדה למרות איסור התורה החמור, אפשר שדווקא במקרה של בנו "יתעורר בנפשם הישראלית שלא לעבור על איסור זה" ואז חייב הוא להציל את בנו. מנגד טען כי קשה לסמוך על "דרך הרשעים של הקפואים", מה גם שבמקרה כזה עלולים הקאפואים עצמם לשלם בראשם ומספרם הרי גדול, כך שגם זה לא באמת עוזר (למרות רשעות האחרונים). אותו יהודי שלא קיבל תשובה, הבין ש"אם אתם לא יכולים להורות לי שמותר לי לפדות את הבן שלי, זה מספיק בשבילי וילדי יישרף". הרב שב והתחנן שלא ישית עליו אחריות שכזו כי אין לו יכולת לענות פה בלי ספרי הלכה ובלי רבנים נוספים להיוועץ בהם אך האב גמר אומר בליבו ולא פדה את בנו.
עד כאן העדות. מה שחשוב לדעת שגם בחלוף שמונים שנים, כשלרשות הפוסקים נמצאת כל הספרות הנדרשת ורבנים רבים לחלוק איתם, נמנעים רבים מלפסוק האם צדק אותו אב יהודי בבחירתו המוסרית. גם תיאוריות מוסר לא דתיות מתקשות להכריע בשאלות קשות אלה של היתר הצלת נפש תמורת נפש (כולל נפש עתידית שתילקח בשל שחרור רוצחים ופיתוי חוטפים). בעקבותיהן גם המשפט הליברלי נחלק בשאלה האם דם קרוביך סמוק יותר מדם אחרים לטובת הגנה עצמית ולכן האם מותר לך לרצוח ילד אחר שעה ששמי שמצמידים אקדח לרקת ילדך מורים לך לעשות כן וכו'.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי ב-1958 בפרשת קסטנר שעדיין ממשיכה לדמם קבע השופט אגרנט ש"את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט", אלא שבחלוף קרוב ל-70 שנה ניתן לקבוע שההיסטוריה מתקשה לומר את פסיקתה בפרשה קשה זו ובצדק. המסקנה מכל אלה ברורה: דילמות כאלה אינן שפיטות, בכל אופן לא בידי בשר ודם. יודעי הכל והצודקים תמיד שממהרים לפסוק - הניחו להן. הן לדילמות הנוראיות והן למשפחות החטופים שנאלצו להתמודד איתן. הניחו להן ולנו.
