בשנת 2006, בשלהי מלחמת לבנון השנייה, התחלתי להבין אנשי ימין. עד היום לא לגמרי ברור לי למה זה קרה דווקא אז - האם בגלל האנשים שהיו סביבי, נסיבות המלחמה או סתם עוד הסתעפות מנטלית של גיל שלושים. מה שבטוח הוא שבאותה תקופה השתניתי, גם בהבנת המלחמה והסכסוך, אבל חשוב יותר - המסגור והתפיסה שלי את המושגים "שמאל" ו"ימין", ואת המאבק הפוליטי-אידיאולוגי המר הניטש בין חלקי החברה הישראלית, עברו עדכון גרסה. עדכון שאני מאמין שרבים זקוקים לו גם היום.
הדברים שהבנתי אז
א. תפיסת המציאות של הימין, לפחות זה המתון, אינה הזויה. למעשה, היא לעתים קרובות מחוברת אליה (המציאות) יותר מזאת של השמאל. בעוד שהשמאל, בהכללה, מביט על ההווה כשעינו האחת פקוחה כל העת לכיוונו של עתיד מדומין טוב יותר. ראייה כזאת, גם אם מוגבלת לעתים, יכולה להוכיח את עצמה כמועילה, ובמיוחד בחלקת היער המזרח תיכונית שלצערנו מלאה באנשים שאף שהם נושאים נשק מודרני, נדמה שיצאו היישר מתוך ימי הביניים.
ב. ההסתמכות של הימין על הפעלת כוח, בפרט כוח צבאי, ככלי לפתרון סכסוכים ובעיות עם שכנינו, אינה הזויה, ולעתים מחוברת למציאות יותר מכלי הדיפלומטיה והמו"מ שהשמאל מעלה על נס. העובדה שאני נרתע מאלימות ומקדש את ערך החיים, לא אומרת שאחרים עושים כמותי.
המזרח התיכון דתי מאוד, פונדמנטליסטי בחלקו, ונטוע, באמונותיו ובחוקיו הכתובים והלא כתובים, עמוק במנהגי העידן העתיק. אם ברצוני להיות חלק מהמרחב, אני צריך להבין גם את זה.
יש כמובן מי שרוצה לחבל בדיאלוג כזה. קיצונים משני הצדדים אינם מעוניינים בדיאלוג. שקועים עד צוואר באידיאולוגיה, הם מעוניינים קודם כל, כשם תוכניתו של בצלאל סמוטריץ׳, בהכרעה. הם אינם מכירים במורכבות וחיים בעולם של שחור ולבן כאשר המציאות, לרוב, צבועה באפור
אנשי ימין רבים בוודאי דופקים עכשיו את הראש בקיר - הלא זה מה שהם מנסים לומר, שוב ושוב, במשך שנים. מצד שני חשוב לומר - תובנות אלה לא שינו את השקפותי מיסודן. המבט אל העתיד והאמונה בפשרה, כולל פשרה טריטוריאלית, נותרו בעיניי הדרך המועדפת להשגת ביטחון, יציבות ושגשוג. אלא שכעת הן עברו טרנספורמציה - מתוצאה ידועה מראש לאפשרות. מעובדה ליעד שיש לשאוף אליו. מאמת אבסולוטית לבחירה שיש לעשות שוב ושוב, כל יום מחדש.
במקביל, ומתוך ההודאה בחסרונות השמאל (מתוכם ציינתי רק שניים, יש יותר), יכולתי לראות יותר בבירור גם את חסרונות המחנה היריב. את הדוגמטיות והנוקשות הימנית. את צרות האופקים, העיוורון וההצמדות לאידאות שאבד עליהן הכלח. את הדה הומניזציה, הגזענות והשנאה ואת הנזק העצום שאנשי ימין גורמים לו כאשר הם אינם משתמשים בכלי הפשרה וכאשר הם כל כך להוטים להילחם עד שהם זונחים את המשימה החשובה ביותר - להגן על הגבול.
זקוקים זה לזה
אם כך, חשבתי, ובהשקפה השמאלית וגם הימנית ישנן לקונות כה מהותיות - אולי ישראלים המחזיקים בהשקפות עולם אלה אינם הפוכים אחד לשני - אלא זקוקים האחד לשני. אולי אין כאן שתי השקפות עולם מנוגדות, אלא משלימות. כאשר אנחנו מנסים להגיע להחלטה חשובה, בין אם לקנות בית, לבחור מסלול לימודים או להתחתן, אנחנו מנסים לעשות שיקול שייקח בחשבון צדדים רבים ככל האפשר. אנחנו עושים את זה לא מראייה אידאולוגית אלא מתוך חישוב פרקטי שככל שניקח בחשבון יותר צדדים כך הסיכוי שנגיע להחלטה נכונה יגבר. מתוך אמונה שבשני הצדדים קיים רוב שטובת המדינה עומדת לנגד עיניו, אולי החלק הלא קיצוני של המפה הפוליטית, שהוא רוב האלקטורט, יוכל להרוויח מהקשבה, הבנה והכרה הדדיות יותר מאשר מהתנגחות אינסופית.
יש כמובן מי שרוצה לחבל בדיאלוג כזה. קיצונים משני הצדדים אינם מעוניינים בדיאלוג. שקועים עד צוואר באידיאולוגיה, הם מעוניינים קודם כל, כשם תוכניתו של בצלאל סמוטריץ׳, בהכרעה. הם אינם מכירים במורכבות וחיים בעולם של שחור ולבן כאשר המציאות, לרוב, צבועה באפור.
חוסר הסינכרוניזציה הזה, שקל לזהות אותו, גורם לדיסוננס תמידי שדוחף להקצנה רבה יותר ויותר. הם מרימים את קולם, מקימים שערוריות, בועטים וצורחים (זה סוד כוחם- אם לא היו מושכים תשומת לב כה רבה היו נעלמים), בטוחים כל העת שהם פועלים לטובת הכלל כאשר למעשה הם עסוקים בעיקר בביצור עמדתם מול מציאות ש- אבוי- לא תסור למרותם לעולם.
העולם היה מרוויח אם דעות כאלה היו נשארות בשוליים אך לרוע המזל, זהו סוג הדיון בסוגיות החשובות ביותר שעל סדר היום הציבורי היום. ויכוחים פוליטיים של ראש בראש הם כמובן לגיטימיים בדמוקרטיה, ישראל לא שונה בכך ממדינות אחרות, אבל כשהויכוח, והניצחון בויכוח, הופכים לחשובים יותר מהפתרון, הראש מתחיל לכאוב. לפעמים, כמו עכשיו, הוא מחשב להישבר. כדי לקיים מדינה מתפקדת ולנוע קדימה ביחד, גם אם לאט, כדי למגר ולרפא את השנאה ברחובות שהייתה הרקע לאחת מהתקופות הגרועות, המסוכנות והמדממות בתולדותינו, "רק ביבי/רק לא ביבי" הוא לא פתרון מספק.
מעיין בלוםצילום: שמחה ברבירוישראלים שהסתגרו בדלת אמותיהם צריכים לצאת החוצה ולהכיר את האחר. קונספציות צריכות להשתנות. שמאלנים צריכים להבין ולהכיר בערכה של השקפת העולם הימנית, על הדגש שהיא שמה על לקחי העבר ועל שימוש בכוח במרחב וימנים צריכים להבין ולהכיר בערכה של השקפת עולם שמאלית שמדגישה שיתוף פעולה, משא ומתן ופרגמטיזם כדרך לפתרון סכסוכים וחותרת להשגת יציבות ושלום. אם לא למדנו את זה, בעצם, לא למדנו כלום.
הכותב הוא שחקן, קומיקאי, יוצר ותסריטאי
