זה יישמע מוזר למי שלא חי בעוטף עזה, אבל השקט בתקופה האחרונה גרם להרבה אי שקט עמוק בפנים. אפשר לומר שזה קצת שיגעון, אבל רעשי המלחמה משפרים את תחושת הביטחון הרבה יותר מציוץ ציפורים שחותך את הדממה. התחושה הזאת גרמה לי לחשוב שאולי ירדתי מהפסים, אבל הופתעתי לגלות שאני כלל לא לבד.
רבים מתושבי העוטף מרגישים כמוני - כך אני שומע בשיחות שלי איתם. מדוע? כי בתוך רעש המלחמה הסבירות למתקפת פתע כמו זו באוקטובר 2023 נמוכה יותר- אותה מתקפה שהייתה לטרגדיה וטראומה אזורית, לאומית, שצמחה מתוך השקט המוחלט.
ההתקפיות שלנו פירושה דריכות. הפלישה המפתיעה ליישובים ולבתים שהפכה את חיינו הגיעה מתוך שקט, מתוך נמנום צבאי ומדיני. ביום אחד הכול התפוצץ עלינו, מתוך השקט, והתוצאות מוכרות וניכרות עד היום. לפני טבח שבעה באוקטובר היה כה שקט ורגוע, שאפילו לא העלינו בדעתנו שבבוקר אחד שחור הכול יתהפך. מאז, אין יותר אמון בשקט. השקט מתעתע.
זה מצב בלתי מתקבל על הדעת, לחיות בתחושה שרעש המלחמה טוב יותר מהשקט של שגרת החיים. יקרא את דבריי "אדם רגיל", מעבר לים למשל, ויגיד - הבחור הזה משוגע עם תעודה. הוא צודק. אכן, עם תעודת זהות כחול לבן. אבל תודות לכישלונם של הממשלה וצה"ל בהגנה עלינו בשבעה באוקטובר - למדנו להסתגל לתנאים אחרים בחיים, הזויים ככל שיהיו.
המצב מורכב
איני בעד מלחמות, כמובן. עסקת החטופים ושובם הביתה עומדים מעל הכול. הכול! ברור שהתחדשות הלחימה מרחיקה אותנו מהגשמת החלום - שובם הביתה של כולם. אבל אם כבר הוחלט לעלות למתקפה - אז בשיא הכוח, למרות המורכבות והעבודה עם פינצטה בשטח. חמאס מחזיק בנכס הכי יקר לנו, חיי אדם, וצריך להביא אותו לנקודה הנמוכה, בתקווה שזה יגרום להם לשחרר את חטופינו.
אם כבר הוחלט לעלות למתקפה - אז בשיא הכוח, למרות המורכבות והעבודה עם פינצטה בשטח. חמאס מחזיק בנכס הכי יקר לנו, חיי אדם, וצריך להביא אותו לנקודה הנמוכה, בתקווה שזה יגרום להם לשחרר את חטופינו
חמאס לא צריך לירות ולו רקטה אחת בתגובה לפעולה של צה"ל הלילה, כי הקלף החשוב ביותר לנו - בידיו. ההרתעה שלו עלינו עובדת גם היום, כמעט שנה וחצי אחרי פרוץ המלחמה. כל מי שראשו על כתפיו מבין שכל יום של שקט בעזה משמעותו שיקום חמאס. חמאס הצליח לשתק היום חבל ארץ שלם מבלי שפצה פה, לא עשה מעשה, ולא ידע בכלל שהוא כזה. הלימודים בוטלו בשדרות ובעוטף עזה, הופסקה תנועת הרכבות והוטלו מגבלות על האזרחים.
מתן צוריבדיוק היום לפני שנה היה הרבה יותר מתוח, הרבה יותר חמאס, הרבה יותר איומים - ועדיין מערכות החינוך בעוטף עזה פעלו כרגיל. יש לי את התחושה הזאת שההחלטה להשבית את האזור התקבלה קצת על אוטומט. המשמעות שלה קריטית, ומנוגדת לכל עמדה של אנשי מקצוע בתחום החוסן והחינוך, שדבקים בגישה ששגרת החיים עבור הילדים, יחד עם חברים במסגרת חינוכית, היא הדבר הנכון ביותר, גם בימי מתיחות.
ביישובי עוטף עזה למדו להסתגל, לחיות ולהתנהל גם בתוך מצב חירום. הרשויות מיומנות בזה היטב, התושבים מתורגלים. בסופו של דבר, אחרי יותר מ-20 שנות מלחמה ומתקפת פתע אחת ששינתה את החיים, נדמה שאין מכשול שלא יכולנו עליו.
