"זה היה יום נוראי. מאז אני רק מנסה לשרוד כמה שאני יכולה", אומרת בבכי מר ובקול חנוק בתיה קורד (37), שבתה ליאן ננשכה על-ידי כלב הפיטבול המשפחתי ומתה בגיל שנה ושלושה שבועות בלבד. "אני מנסה ללכת לעבודה, ואם אני לא בעבודה, אז אני עם המשפחה שתומכת בי. אני חווה את האסון שוב ושוב, לפעמים גם באמצע העבודה. כשמישהו שואל אותי משהו אני יכולה לקבל פתאום פלאשבק, ואז אני לא יכולה להמשיך לתפקד. הכול עולה לי, הדם, המראות הנוראיים. הם חוזרים אליי".
בתיה קורד מדברת לראשונה
(צילום: שרון צור)
הטרגדיה הזוועתית שהתרחשה בדירה בקריית ביאליק ב-20 ביוני, ימי המלחמה עם איראן, זעזעה רבים. "בוס" הפיטבול פצע את ליאן הקטנה אנושות בראשה, והאם זינקה לעברה. היא הצליחה לשחרר את ראשה של בתה מפיו של הכלב ולרוץ אל השכנים, תוך שהיא זועקת את נשמתה לקבל עזרה. אבל המאבק הנואש בין חיים למוות הסתיים בכאב שלא ניתן להכיל. בבית החולים רמב"ם בחיפה קבעו את מותה של הפעוטה זמן קצר אחרי שהגיעה אליהם.
עבור בתיה, הזמן מאז עצר מלכת. זיכרון הצחוק התמים של בתה, שעד לפני רגע מילא את הבית, הוחלף במראות הזוועה שיחד עם שובלי הדם חקקו באם את היום האפל והאכזרי מכל. כעת, תוך שהיא בוכה וקולה נשבר שוב ושוב, בתיה מדברת לראשונה על השניות הנוראיות שבהן תקף הכלב את בתה, על המאבק חסר הסיכוי שלה להציל את חייה בשל אופי הפציעה ועל השמועות המרושעות שאופפות את המקרה מאז שהתרחש.
כמה שנים הכלב 'בוס' היה איתך?
"חמש. אני הצלתי את הכלב הזה. יש לי חברה בעמותת חוות השאנטי שפנתה אליי ואמרה לי שהם לא מצליחים למצוא לו בית, שהוא עבר כבר שלושה בתים, ואם ארצה לקחת אותו אליי. ביקשתי לחשוב על זה, כי היו לי כבר שני כלבים בבית, אבל אמרתי לה שכדי שהכלב לא יעבור עוד התעללות וסבל - שתביא לי אותו. לקחתי אותו לווטרינר, עשיתי לו סירוס, שמו לו שבב, והוא קיבל את כל הטיפולים שהכלב צריך".
לדבריה, "הוא הגיע אליי חתוך אוזניים. הווטרינר העריך שהוא פחות או יותר בן 8 או 9 חודשים, וכך רשמנו גם את גילו. הוא היה כלב חברותי שהסתדר עם כלבים אחרים. אנשים טענו שהכלב לא טייל, אבל אפשר לשאול את כל מי שמכיר אותי שהכלב היה יוצא לטיולים איתי. הוא היה יוצא רק עם מחסום פה, ותמיד קשור ברצועה".
ראית מעשי אלימות מצד הכלב?
"מעולם לא. גם אף אחד לא התלונן עליו אף פעם. השכנים שלי אהבו לשחק איתו. הוא עבר אילוף. כשהייתי בהיריון עם ליאן, הוא כל הזמן היה ישן לי עם הראש על הבטן. הוא נורא אהב אותה ומאוד שמר עליה. כשהבאתי את ליאן הביתה בפעם הראשונה לאחר הלידה, לא קירבתי אותה אל 'בוס' בהתחלה. היינו כל המשפחה, הוא בא, הסתכל והריח ועדיין לא הבין מה זה. לאורך הזמן הוא התעניין בה. כשהייתי מאכילה אותה ומניקה אותה, הוא היה יושב ליד. כשהשכבתי אותה לישון, הוא ישן מתחת למיטה שלה. יצאנו לטייל איתו ביחד, האכלנו אותו ביחד. הוא גידל אותה, אהב אותה".
קולה של בתיה נשנק. "אני לא בטוחה שהוא התכוון להרוג אותה. הפסדתי באותו היום לא רק את הילדה האהובה שלי, אלא גם את הכלב שלי. לא החזרתי אותו כי לא הייתי מסוגלת. הווטרינר אמר לי שזה בכלל לא לשיקול דעתי, כי אליי הוא לא יכול לחזור. שזה לשיקול דעתו. או שהוא ממית אותו או שהוא מוצא לו עמותה".
"זה לא היה משהו צפוי", היא חוזרת ומדגישה. "יש לי מלא סרטונים של ליאן ושל בוס ביחד. משחקים, צוחקים, במיטה. הוא היה כלב משפחתי לכל דבר. זה לא שהוא היה אלים כלפיה או איים לתקוף אותה ונאלצתי פעם להפריד ביניהם. הוא ישן איתי במיטה, וליאן איתנו באותו חדר".
יום שישי הנורא
"חצי שעה לפני שזה קרה חזרתי הביתה עם ליאן ועם שקיות של קניות שעשיתי לשבת", אומרת האם. "כשנכנסתי לבניין, ראיתי כמה מהשכנים יושבים בחצר. לא הרבה זמן אחרי זה רצתי אליהם עם צרחות".
לדבריה, "כשנכנסתי הביתה שמתי את הילדה איתי והאכלנו את בוס בלחמנייה. הוא ישב מולנו כמו תמיד, לא היה שום דבר שיכול היה לרמוז שזה מה שיקרה. הוא לא עשה שום פעולה מקדימה שהייתה יכולה להבין שהוא לא מרוצה ממשהו או עומד לפגוע חלילה בבת שלי".
"אבל פתאום", היא מוסיפה והמילים חנוקות בגרונה, "הכלב התנפל על ליאן, קפץ לה על הראש ונשך אותה. לא היית יכול לצפות לזה. ישר תפסתי את הילדה, הכלב שחרר אותה מיד מהאחיזה ולא נאבק בי. הרמתי את ליאן ורצתי איתה למטה. צרחתי לשכנים 'הכלב נשך את הילדה שלי'. הם היו בהלם ולא הבינו בהתחלה מה קרה ואיך זה קרה. עוד לפני שהגעתי לקומה השנייה, אחד מהם ששמע את הצעקות כבר התקשר כבר למד"א".
בתיה לא מסוגלת להמשיך, ומבקשת הפסקה. רק אחרי כמה דקות היא מצליחה להמשיך ולספר: "היינו עם האמבולנס על הקו בזמן שהייתי בחצר הבניין עם ליאן והשכנים. יש לנו את שבע דקות של השיחה איתם מהרגע שהשכנים חייגו אליהם. ירד לה כל כך הרבה דם, בכמות מטורפת, וכל הדם הזה ירד על הידיים שלי - גם בחדר המדרגות כשרצתי איתה כדי להציל אותה. לא הייתי יכולה לעצור את הדם. במד"א אמרו לי לשים מגבת, אבל זה לא עזר".
"אנשי מד"א העלו את ליאן מיד לאמבולנס ואני איתה", אומרת האם. "כבר כשעלינו לאמבולנס, התקשרתי לאבא שלה. הוא לא ענה לי. חייגתי אליו שוב, הוא לא ענה לי. שלחתי אליו הודעה בווטסאפ, הוא לא ענה לי. ואז הוא כתב לי בהודעה 'אני בעבודה'. עניתי לו: 'בוס נשך את ליאן, תבוא לרמב"ם מהר'".
"בזמן הנסיעה לרמב"ם, אנשי מד"א ביצעו בליאן החייאה וטיפלו בה", בתיה מתארת. "שאלתי אותם, 'יש לה דופק?' 'יש לה דופק?', והם לא אמרו שום דבר. רק שמעתי אותם מדברים ומנסים להציל אותה. כשהגענו אל בית החולים, לקחו את הילדה מיד לטיפול נמרץ. אני שכבתי בחוץ על הרצפה בכניסה למחלקה. שאלתי כל הזמן מה קורה איתה, אבל אף אחד לא אמר לי שום דבר".
בשלב זה אביה של ליאן, יוסי חנוכה, הגיע לבית החולים, לצד משפחתה ומנהליה של בתיה. היא סיפרה לו, לדבריה, ש"בוס נשך אותה ולא היה לי מה לעשות, לא הייתה לי שום דרך לעצור אותו".
"אני חושבת שעברה חצי שעה בערך עד שהרופאים מסרו לנו את הבשורה שליאן איננה, שאין לנו יותר ילדה", אומרת האם. "לא יכלו להרים אותי מהרצפה. לא הייתי יכולה לקום ולקבל את הבשורה הזאת שליאן שם בפנים והיא לא איתנו יותר. האבא שאל אותי כל הזמן, 'מה עושים?', ועניתי שאני לא יודעת מה עושים מפה".
"אולי הוא היה בסטרס"
מבית החולים חזרה בתיה אל הבית של אמה, שם נשארה במשך כחודשיים וניסתה לעכל שאיבדה את בתה. "לא הייתי יכולה לחזור לדירה שלי בגלל מה שקרה בה", היא אומרת. "גם כשכבר נכנסתי פנימה, זה היה עם אנשים ולא לבד. אחר כך בעלת הדירה מצאה מישהו שייכנס במקומי".
מאז האסון בתיה עדיין מנסה להרים את עצמה ולחזור לתפקוד בסיסי. לעבודה הצליחה לחזור חודשיים אחרי האסון, אבל באופן חלקי. "בבית מאוד קשה לי, אני כל הזמן רואה וחווה את זה בלי סוף", היא אומרת. "מאז היום הארור הזה אני כמעט לא מצליחה לישון לילה רצוף. אני ישנה שעה, ואחרי זה קמה, ועוד הפעם הכול עולה לי וחוזר אליי. פלאשבקים. זה תופס אותי גם באמצע היום ואין לי יכולת לדעת מתי זה מגיע. לפני יומיים הלכתי לעבוד, אבל באמצע היום קיבלתי התקף של חרדות, והכול עלה לי".
מה את רואה כשזה קורה?
"דם, את הכלב, את ליאן. אני רואה את כל הדברים וזה משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו, לא מסוגלת לחזור לשגרה. אין שגרה. אני יום בעבודה ואז שלושה ימים בבית, כי אני לא מצליחה להרים את עצמי. לא יודעת מה הייתי עושה בלי המשפחה שלי שמחזקת אותי".
מיד לאחר האסון הווטרינר העירוני, ד"ר דוד דדיה, החרים את הכלב. הוא הוחזק בתנאי בידוד ונבדק על ידי אנשי מקצוע, שהחליטו לא להשאירו בכלבייה העירונית - אלא להעבירו לחווה ייחודית בצפון הארץ, שמתמחה בשיקום כלבים בעייתיים ומסוכנים. החווה מאפשרת לכלב להמשיך לחיות מבלי לסכן בני אדם, תוך ניסיון להחזירו לאיזון התנהגותי. מייסד העמותה, יובל מנדלוביץ, שינה את שמו של הכלב ל'לביא'.
כשאת מנסה לחשוב מה הסיבה שבוס התנפל על ליאן, את חושבת שאולי הוא קינא בה?
"לא. הדבר היחיד שעולה לי בראש זו העובדה שהיינו בזמן מלחמה וירי טילים, כל הזמן עם אזעקות ויירוטים. עברנו לפעמים ארבע-חמש אזעקות ביום, וגרנו בבניין בלי ממ"ד ובלי מקלט אז היינו יוצאים אל חדר המדרגות. בוס היה נשאר בבית, כי השכנים קבעו שלא יוצאים עם הכלבים. ב-5 הימים שלפני האסון ישנתי אצל אמא שלי עם ליאן כדי שלא לסכן אותה מפני הטילים, ובוס נשאר בבית. הייתי מגיעה הביתה בבוקר ובערב, מאכילה אותו, משחקת איתו ומוציאה אותו לטיול. לא ישנתי איתו בימים האלה. יכול להיות שעם כל מה שקרה, הוא היה בסטרס. זה הדבר היחיד שיכול לעלות לי בראש".
בתיה עונה לראשונה לאבא
ובתוך כל האסון הכבד, התפתח מאבק משפטי טעון בין אביה של הפעוטה לבין אמה. האב טען כי במשך חודשים ארוכים נאבק על הזכות לגדל את בתו, אולם לדבריו, רשויות הרווחה והאם מנעו ממנו קשר רציף ומשמעותי עמה. לאחר האסון, פתח האב במאבק ציבורי ומשפטי, במטרה להוכיח כי הוזנח תפקידו כאב, וכי לא נלקחה בחשבון טובת בתו.
האב הגיש עתירה לבית משפט השלום בקריות, ובהמשך גם לבית המשפט העליון, תוך שהוא מעלה טענות שונות נגד האם. עתירותיו נדחו בשתי הערכאות. בתי המשפט סירבו להיענות לבקשתו להורות על פתיחת קבר בתו לצורך נתיחת הגופה - תוך שקבעו כי הראיות והממצאים מוכיחים כי המוות של ליאן נגרם מנשיכת הכלב.
"אין לי שום כוונה לריב איתו על שום דבר", אומרת בתיה, שפגועה מאוד מהניסיונות החוזרים והנשנים לרמוז שהיא כביכול הייתה זו שפגעה בבתה. "לפני כמה שנים הייתה בינינו מחלוקת וזה נידון בבית המשפט. הוא תבע אותי בלי סוף. היו לו הסדרי ראיה, והוא אפילו תבע אותי על כך שלא הבאתי את הילדה באחד הימים שבהם נפל טיל. בית המשפט פסק נגדי הוצאות וחייב אותי על זה שלא הגעתי. שילמתי".
"הוא אבא שלה, בגלל זה גם חייגתי אליו מיד אחרי המקרה, כדי שיהיה הראשון לדעת", מוסיפה בתיה. "זה היה הדבר הכי נכון לעשות. ואחר כך אני שומעת כל מיני דברים שהוא מספר ומבקש לפתוח את הקבר. טוב זה לא עושה".
היא טוענת: "כשהיינו בבית החולים שאלו אותנו אם אנחנו רוצים שיעשו נתיחה. הוא אמר שלא, וגם אני אמרתי שלא. אין צורך, היה ברור לנו שזה הכלב. הילדה נפטרה ביום שישי, במוצאי שבת אחותי עדכנה אותו שיש חלקה לקבור אותה, והסכמנו שנקבור אותה ביום ראשון. ואז אחרי הקבורה קיבלתי צו בית משפט שאני לא יכולה לעשות מצבה בלי האישור שלו".
לטענת האם, בהמשך האב התקין מצבה בעצמו בלי לדבר איתה, ומאז היא לא הייתה יכולה יותר לדבר איתו. "אני לא מבינה את הבקשה שלו לפתוח את הקבר של ליאן לצורך נתיחה", היא מוסיפה. "הוא היה בבית החולים, שמע את הרופאים, ראה את הגופה ונפרד מליאן. אני מבינה שיש לו צער וכאב, גם אני חוויתי דברים קשים ולא מצליחה לקום. אבל מי שסובלת מכל זה היא ליאן הקטנה שנמצאת בקבר שלה".
בתיה פגועה מההכפשות הרבות שהיא סופגת ברשתות החברתיות. "אנשים שומעים את הטענות של האבא ועורכי הדין, והיד שלהם קלה על המקלדת", היא אומרת בבכי. "נחשפתי לתגובות ששוברות אותי ואני לא מצליחה להתרומם בגללן. אתם לא הייתם שם, לא ראיתם, לא חוויתם את הסיוט הזה. אתם מאשימים אותי בלי לדעת את העובדות, וזה לא נותן לי ולמשפחה שלי להמשיך הלאה. הכלב הרג את ליאן בידיים שלי. הייתי נוכחת שם, וכולם קבעו שזו נשיכה. אז עכשיו לבוא להגיד שזה לא היה ככה? למה לעשות את זה? למה להרוס לבן אדם את החיים?".
"אני מאחלת שאצליח להמשיך הלאה", היא אומרת. "שהמשפחה שלי, שכולה נשאבה לתוך האסון הזה, תצליח להמשיך. שיום אחד אתפקד כמו שצריך ואנהל שגרה. אני מתחננת לכולם לאפשר לי להשתקם ולהפסיק לכתוב נגדי את הדברים המכוערים האלה. את הטרגדיה שעברתי אני לא מאחלת לאף אחד".
עו"ד אבי אמר, שמייצג ומלווה את בתיה קורד, אמר ל-ynet כי "בבית המשפט האב העלה טענות עובדתיות שקריות, ולא ניתן להגדיר זאת אחרת. הוא טען, למשל, שהאם מסרה שלוש גרסאות שונות במשטרה. פסק הדין של בית משפט השלום, שבחן את תיק החקירה המשטרתי, קבע שמדובר בהמצאה של האב. הטרגדיה היא שהאב חזר על ההמצאה הזו מעל כל במה שנתנו לו".
"למרבה הצער, אנשים נגררו אחרי ההמצאה השקרית הזאת ודבררו את לשון הרע של האב בפוסטים נוספים", הוסיף עורך הדין. "אנשים רבים ניגחו את האם על סמך השקר של האב, כי שקר רץ יותר מהאמת. אנשים גם כתבו את השקר של האב שהאמא לא חייגה אליו ולא הודיעה לו על האסון - אבל יש לנו שיחות יוצאות מהאמא לאב, והודעות. הוא גם טען שהוא היה האחרון לדעת, אבל הממצאים מוכיחים שהוא היה הראשון".
לדברי עו"ד אמר, בבית המשפט העליון טענו האב ונציגיו כי ראש המכון לרפואה משפטית באבו כביר אמר שמתמונות פציעתה של ליאן עולה בבירור שלא מדובר בנשיכה של כלב. "השופט ביקש הבהרה מהמכון, וראש המכון כתב לבית המשפט שמעולם לא נאמר דבר כזה ולא נערכה שיחה כזו. אז למה לשקר בצורה כל כך בוטה? בית המשפט העליון קבע שהערעור הזה לא היה צריך להיות מוגש".
"הורגים את בתיה יום יום, אנשים ברשתות החברתיות פוגעים בה ומוציאים את דיבתה", מוסיף עו"ד אמר. "ממש בימים אלו אנחנו אוספים את כל הממצאים, וכל מי שכתב פוסט שקרי שיש בו לשון הרע - ייתבע. כל מי שהגיב בפוסט שקרי כזה והוציא גם הוא לשון הרע שמחזק את הפוסט, ייתבע. יש לנו כרגע 350 כאלה. גם האב עתיד להיתבע. נגיש תביעות לשון הרע נגד כולם".
תגובת האב
עו"ד קארין קריספל, המייצגת את האב יוסי חנוכה, אמרה: "את שפע השקרים והגרסאות הסותרות כבר שמענו. לא נתייחס להכפשות, האשמות שווא או פעולות נקם, ולא ניתן יד לרכילויות. כל אחת מהטענות השקריות ניתנת להפרכה מלאה, אך בחרנו שלא לעשות זאת בפלטפורמה הזו בשלב זה. אם נאלץ, נעשה זאת באופן ברור ומבוסס ואף נשקול נקיטת הליכים משפטיים ובכלל זה תביעת דיבה בקשר להכפשות חוזרות ונשנות.
"האב הבטיח לבתו ליאן ז"ל שיילחם בכל כוחו כדי להוציא את האמת לאור, והוא יעבור כל מכשול בדרך - גם את זה. חבל שבמקום לפנות אליו ישירות, לפחות לנסות להביע חרטה על שאירע לפני כחודשיים וחצי תחת ידיה ואחריותה, האם בוחרת להמשיך בדרך זו".
