אם הכול יתקדם כשורה, עידן אלכסנדר, חייל בודד שנלחם למען ישראל ונחטף לעזה, ישתחרר בשעות הקרובות משבי ארוך, אכזרי מעבר לכל דמיון. זו חדשה חשובה ומשמחת. אחרי שנה וחצי של מלחמה חסרת תקדים, כל אדם שיוצא ממנהרות חמאס וחוזר לביתו הוא סוג של נס. נס מעשי ידי אדם. ובמקרה הזה: מעשי ידיו של ממשל טראמפ ושליחיו, סטיב וויטקוף ואדם בוהלר. זה אותו ממשל שאחראי למימוש העסקה הקודמת (שסוכמה בעת ממשל ביידן). בזכותו עשרות ישראלים חזרו מהשבי הנורא ביותר בהיסטוריה שלנו.
הכותרת
מערכה נוספת בדרך? התנאים להצלחת "מרכבות גדעון" | רון בן ישי
21:42
השמחה מלווה בכאב עמוק; כאבן של משפחות החטופים האחרות. כולם יודעים מדוע: עידן אלכסנדר הוא החטוף האמריקני האחרון בחיים, עד כמה שידיעתנו משגת. החטופים עם דרכון ישראלי בלבד אינם משוחררים "מסיבה הומניטרית", ולא משנה מה מצבם. מטבע אזרחותו, אלכסנדר מהווה תמריץ מרכזי לממשל טראמפ לפעול למען החטופים. ליבן של המשפחות האחרות נקרע. אתמול דיבר האח של החייל החטוף מתן אנגרסט, הפצוע, בחדשות 12; הוא חש שהישארות אחיו בשבי בשעה שחייל (שיש לו גם) אזרחות זרה משתחרר היא "בוז למדינת ישראל". הוא אמר שדגל ישראל שלמענו אנגרסט לחם "נמחק עבורי". ויקי כהן, אימו של החייל החטוף נמרוד כהן, כתבה ביובש שובר לב: "לנמרוד שלי אין אזרחות זרה. נמרוד שלי הוא ישראלי ב 100%. גם לנמרוד מגיע לחזור הביתה". היא הצמידה את תמונת בנה כפעוט, עם דגל ישראל ביום העצמאות.
יש מי שירצה להקטין את משמעות ההתבטאויות הללו. לקשור אותן למצבן של המשפחות, שמיטלטלות בין ייאוש ובין תקווה שנשברת תדיר. אך האמת היא שהציבור הישראלי נמצא בדיוק במקום הזה. במוצאי יום העצמאות פורסם במוסף לשבת סקר שנערך בידי אוניברסיטת רייכמן, שהראה כי רק 17% מהישראלים מאמינים כי במקרה שייחטפו, ישראל תעשה את מרב המאמצים להשיבם. 6 מתוך כל 10 אמרו כי הם מאמינים בכך "במידה מועטה". בפעם הראשונה בתולדות המדינה, ישראלים לא חושבים על דרכון זר כ"תעודת ביטוח" למקרה של הגירה, אלא כחליפת הגנה בעת מלחמה. בזמן שבי. ובכל זאת, חייבים לכתוב את המובן מאליו: אף מדינה (גם לא ידידותינו הטובות ביותר) לא הסכימה לעשות, להקריב חיים ולשחרר טרוריסטים כמו ישראל למען שבוייה. אך האמון הציבורי, אמון המשפחות, נשבר. מה ששבור קשה להרכיב מחדש.
חמאס יודע
חמאס יודע זאת היטב. הוא הערים על ישראל במהלך האחרון. סוכנויות הידיעות דיווחו אתמול כי ממשל טראמפ הבטיח להשיב לחמאס טובה תחת טובה, על שחרור אלכסנדר. ובמו"מ ישיר; הרי חמאס לא עושה שום דבר בחינם. במקביל, ברור לגמרי שממשל טראמפ עוסק – כפי שדיווחנו מספר פעמים – בסיום המלחמה ממש. ולא בצורה הסמוטריצ'ית, של גירוש כפוי מרצועת עזה. התוכנית המצרית קרובה הרבה יותר לחזון המדובר כעת מאשר "הריביירה של עזה" והגירה פלסטינית המונית.
במילים אחרות: כמו הפסקת האש עם החות'ים, או המו"מ עם איראן, הכול קורה כאשר ירושלים לומדת על כך מאוחר, או ממקורות מודיעיניים. לא מיחסים הדוקים עם די סי. אתמול, כדי להקדים תרופה למכה, נתניהו אץ-רץ לספר על שחרור עידן אלכסנדר בוועדת החוץ והביטחון (הוא ידע שזה יפורסם) – עוד לפני שארה"ב הודיעה על כך. המטרה הייתה ברורה: לתת תחושה שישראל בעסק (ישראל לא הייתה בעסק). זו הייתה הגרסה המדינית של ל"זו לא בגידה, אלה יחסים פתוחים". הבוקר תדרכו בלשכת ראש הממשלה ששחרור אלכסנדר הוא בגלל "המדיניות התקיפה שהובלנו" בגיבוי טראמפ; אף אחד במזרח התיכון לא מאמין לזה. אתמול שוחחתי עם אב ממשפחת חטופים. הוא שאל אם גם משפחתו תצטרך לחכות עשרות שנים, כמו משפחתו של צבי פלדמן ז"ל. "עכשיו אפשר לפעול להחזיר את כולן", הוא אמר, "ואם נחכה ונתמהמה ונדחה, כמה אנשים ימותו עבור המאמצים האלה? מתי הם יסתיימו? איפה דרעי וכל האחרים, שפשוט יגידו לנתניהו – די".
המשבר ניכר. בממשל יש אלרגיה מתרחבת לההתנהלות של נתניהו ורון דרמר. האמריקנים חשים גרירת רגליים, דחיפה לעימות, באיראן ולא רק שם. בתנועת MAGA הנאמנה לנשיא יש פלח מתרחב שמותח ביקורת על ישראל, וספציפית על נתניהו. אתמול צוטטו דבריו של סטיב וויטקוף למשפחות חטופים, בהם לכאורה אמר כי המלחמה מוארכת שלא לצורך; בתקשורת האמריקנית הופיעו ציטוטים של הנשיא עצמו (בפעם הראשונה) נגד התמשכות המלחמה בעזה.
מה נתניהו מתכנן?
ארה"ב הנוכחית מתקשה להבין מה התוכנית של נתניהו. טראמפ נמצא בתפקיד פחות מ-4 חודשים. לממשל ביידן זה לקח הרבה למעלה מחצי שנה, עד שסבלנותו פגה. לפני חודשים ספורים, שוגרה לנתניהו אזהרה בידי בכיר לשעבר בממשל ביידן. כזה שמצוי ביחסים טובים עם אנשי טראמפ. "אם נתניהו ימשיך ככה", אמר הבכיר למי שאמר, "הוא יקום בבוקר ויגלה שהבית הלבן התקדם הלאה, לפתרון בעיית עזה, בלעדיו. להפסקת המלחמה. ישראל חייבת ליזום את מה שטוב לה".
כל מה שנכתב פה איננו מה שחשוב בתוככי ארה"ב. מה שחשוב הוא הפוסט שפרסם הנשיא אתמול ובו הודיע שיוציא צו נשיאותי לפיקוח על המחירים (המופקעים) של תרופות בארה"ב. זו ההצהרה ההיסטורית שהבטיחו טראמפ והבית הלבן, ולא שום דבר שקורה במזרח התיכון
נאמני ביבי טרם הבינו מיהו הנשיא, ומה הוא רוצה. העיקרון החשוב ביותר הוא ניצחון ולמענו גמישות וריאליזם אין-קץ; יריביו יאשימו – אופורטוניזם. טראמפ קרוב מאי-פעם להפסקת אש במלחמה באוקראינה. הוא עשה זאת ללא נאמנויות, בלי קודים דוגמטיים או ערכיים, בעודו מנסה לחבוט בזלנסקי, קצת בפוטין, שוב באוקראינה וחוזר חלילה. לכן, המחשבה צריכה להיות תמיד מהירה והזדמנותית: הנשיא בדרך למסע במזרח התיכון.
דרך טובה לסיים אותו היא בשחרור חטופים, או לפחות החטוף האמריקני; להשיב אותו במטוס, או להצטלם איתו בדרך הביתה. אם אפשר לקבל במתנה גם מטוס קטארי מפואר, למה לא (אתמול טראמפ פרסם פוסט על המטוס הקטארי, שבו לעג לדמוקרטים "הלוזרים" שמבקרים אותו על כך). אלה רק תופינים, חשובים ככל שיהיו. הדבר העיקרי הוא "טריליון הדולר" שארה"ב תקבל בחוזים מסעודיה, שייתרגמו למקומות עבודה. אם לכל הטוב הזה יצטרף מתווה לסיום המלחמה ברצועת עזה, הרי מדובר בשורה "'WINS". כשמנתחים את החלטות טראמפ, הדפוס הוא קבוע: משקל-יתר יינתן תמיד להישג מיידי, כזה שבייס הבוחרים שלו אוהב, ולא לתוכניות עם 5-4 שלבים קדימה.
הפרגמטיות הזו עובדת לכל הכיוונים: אם קואליציית נתניהו הייתה מצליחה להכריע את חמאס ברצועה, גם במחיר כבד, סביר להניח שהנשיא האמריקני היה מתקשר לברך. כי זה עוד ניצחון. שחרורו המבורך של עידן אלכסנדר יכול להיות סממן ראשון למתווה לסיום המלחמה, השבת שאר החטופים ופתיחת צוהר סעודי; אך טראמפ גם יכול לשוב לדי סי, לאבד מעט עניין, ולהתיר לנתניהו לפתוח במבצע הרחב בעזה.
נדב אילצילום: אביגיל עוזיכמובן שכל מה שנכתב פה איננו מה שחשוב בתוככי ארה"ב. מה שחשוב הוא הפוסט שפרסם הנשיא אתמול ובו הודיע שיוציא צו נשיאותי לפיקוח על המחירים (המופקעים) של תרופות בארה"ב. זו ההצהרה ההיסטורית שהבטיחו טראמפ והבית הלבן, ולא שום דבר שקורה במזרח התיכון; את האמריקנים, ואת וול סטריט, זה מעניין הרבה יותר מכל התפתחות אלפי מיילים מאמריקה. שווה שנזכור את זה. כל רגע שישראל והסכסוך נמצאים בפוקוס של הממשל הוא רווח נטו, נדיר. כזה שאסור לקחת כמובן מאליו.
מי שרוצה להבין את הנשיא, צריך להקשיב היטב למה שהוא אומר. אתמול, בהודעתו על שחרורו הצפוי של אלכסנדר, טראמפ ציין שזהו צעד של רצון טוב "למען מאמציה של ארה"ב" ושל המתווכות "להביא את סופה של המלחמה המאוד-ברוטלית ולהחזיר את כל החטופים החיים והמתים לאהוביהם". הוא אמר שהוא מקווה שזה "הצעד הראשון" לסיום הסכסוך. לא נשמע כתמיכה נלהבת בחידוש המלחמה; מצד שני, החוק הראשון של מועדון טראמפ הוא שאין חוקים; יש ניצחונות.
