מערכה ראשונה
שלוש לפנות בוקר. הסופר יושב מול המסך הריק. האצבעות רועדות מעל המקלדת, לא מקפאין. מפחד. הוא פותח טאב חדש. ChatGPT. ומקליד: "כתוב לי סצנה שבה אב מגלה שבנו מת במלחמה".
שתי שניות.
הטקסט מופיע. מושלם. הדמעות במקומות הנכונים, הדיאלוג חד כסכין, המטאפורות… טוב, חלק מהן קצת קלישאתיות אם להיות כנים, אבל משהו שם עובד. הסופר קורא ומרגיש משהו נשבר בתוכו. לא הלב. משהו עמוק יותר.
הוא מעתיק את מה שיצר המודל. עוצר. מוחק. מעתיק שוב. מדביק. שומר.
אני חושבת - וזה עניין שמטריד אותי כבר חודשים - שזה הרגע. הרגע שבו סופר מכובד, זוכה פרסים (בסדר, פרס אחד), חוצה קו שאין ממנו חזרה. דילמה אמיתית התחילה לדפוק על צו הצפון שלו. הוא מבקש מהמודל לחפש עובדה או לתקן משפט. מבקש ממנה לחוש במקומו. להרגיש במקומו. לדמם במקומו על הדף.
למעשה, רגע. אולי אני מגזימה. הרי סופרים תמיד השתמשו בכלים, מילונים, תזאורוס, עורכים שמשנים חצי מהטקסט. אז מה בעצם ההבדל כאן? אני עדיין לא בטוחה שאני יודעת לומר בוודאות, אבל משהו בהחלט השתנה פה.
החוזה הישן מת הלילה בביתו של הסופר. החוזה השקט בין הקורא לכותב האנושי, הברית העתיקה שאומרת: "אני כותב אמת אנושית, אתה מאמין לי".
מערכה שניה ושלישית
הכוח החדש משכר. או לפחות כך אומרים. סופרים מדברים על זה בלחש בהשקות ספרים, בקפה של הוצאות הספרים. “ניסית כבר?” הם שואלים. העיניים בורקות. או אולי זה פחד?
ריאה קודאן, סופרת יפנית, זוכת פרס אקוטגאווה היוקרתי, עומדת על הבמה בינואר 2024. "5% מהספר שלי נכתבו על ידי ChatGPT", היא מכריזה. הקהל אילם. היא מחייכת. "הבינה המלאכותית היא הקול של הדמות הדיגיטלית בספר. רציתי שהיא תדבר בשפה שלה. מכנית. תבניתית. לא אנושית".
ופה אני נתקעת. כי מצד אחד - גאוני. מצד שני - האם זה באמת שונה מלצטט מישהו? מלשלב מכתבים אמיתיים ברומן? אני לא יודעת.
ועדת הפרס מכנה את הספר "מושלם כמעט". הכמעט הזה מעניין. מה חסר? אין תשובה ברורה.
יו האווי, סופר אמריקאי שכותב ספרים בסוגה מדע בדיוני. מחבר סדרת רבי המכר "סילו", מודה: "אני משתמש ב-Sudowrite. זה כמו שותף יצירתי שלא שופט אותי. וזה טוב באופן מפחיד". הוא ממשיך: "כשאני תקוע, היא מציעה כיוונים. כשאני עייף, היא ממשיכה לחשוב". אוקיי, אבל המחשבה שלה - אם אפשר לקרוא לזה מחשבה - היא סטטיסטיקה של כל מה שנכתב לפניה. זה לא באמת חדש. או שכן?
סופרים מדווחים על הכפלת קצב הכתיבה. יש סופרת שאני מכירה - לא אגיד את שמה - שסיפרה לי בלחש שהיא משתמשת ב-Claude (אירוני, אני יודעת) כדי לכתוב דיאלוגים
המספרים מסחררים. כאילו, באמת מסחררים. סופרים מדווחים על הכפלת קצב הכתיבה. יש סופרת שאני מכירה - לא אגיד את שמה - שסיפרה לי בלחש שהיא משתמשת ב-Claude (אירוני, אני יודעת) כדי לכתוב דיאלוגים. "אני נוראית בדיאלוגים", היא אמרה. "אבל הסיפורים שלי טובים". אז מה זה אומר על הספר שלה? האם הוא שלה?
ובינתיים, משהו אפל קורה. "סינדו האנה" ו"סקרלט הייל", שמות-עט שמאחוריהם אין אדם. מאות רומנים מוצפים לאמזון. אבל רגע, גם לפני AI היו חוות תוכן. היו ghostwriters. היו סדרות שנכתבו על ידי צוותים. מה באמת השתנה?
יש משהו שמטריד אותי בכל הדיון הזה. אנחנו מדברים על “אותנטיות” כאילו אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מה זה. אבל כשאני קוראת את אמילי דיקינסון, שלא יצאה מהבית שלה שנים, האם היצירה שלה "אותנטית” יותר מזו של AI שעיבד מיליוני טקסטים? לא לסקול אותי באבנים. אני חושבת יחד אתכם.
השבר (או אולי רק סדק)
חברה קרובה שלי קוראת סקיצה לספר חדש. הסצנה שריגשה אותה ביותר, זו שגרמה לה לבכות ברכבת בדרך הביתה, זו שהיא סימנה בעיפרון וצילמה לחברה, מתגלה כתוצר של GPT-4.
הבחילה אצלה מיידית. היא מעדכנת אותי.
״אם זה ריגש אותך, מה זה משנה?” אני שואלת. ויש בזה משהו.
השאלה כבר לא “האם זה טוב?” השאלה בעידן הבינה הסוערת עלינו כמו סופת טורנדו, היא: “האם מישהו נמצא שם בצד השני?” אבל גם כשאני קוראת האמינגווי אני לא בטוחה שמישהו נמצא שם. אחרי הכל, הוא מת.
האמת החדשה (שאולי לא כל כך חדשה)
המחבר החדש אינו כותב. הוא אדריכל של אפשרויות נרטיביות. הוא מגדיר דרישות, אילוצים, קצב, סגנון, טון, חזון. הוא מתכנן את הבניין עם הפרומפט המושלם אבל לא בונה אותו. המודל בונה. והבניין יפה. לפעמים יפה מכדי להיות אמיתי.
הדיון על חוקים ותקנות מרגיש ערטילאי. אמזון למשל, היא דורשת הצהרה על שימוש ב-AI - נו, ומה? גילדת הסופרים השיקה בינואר האחרון תו “נוצר על ידי אדם” - אבל איך בודקים? ומה עם סופר שהשתמש ב-AI רק לרעיון אחד קטן?
יש לי תיאוריה על מה שהמכונה באמת לא יכולה לחקות. זה לא הנוכחות או הרגש - את אלה היא מחקה מצוין - זה המחיר. העלות האישית של כל מילה. כשסופר אמיתי כותב על אובדן, הוא משלם משהו
יש לי תיאוריה על מה שהמכונה באמת לא יכולה לחקות. זה לא הנוכחות או הרגש - את אלה היא מחקה מצוין - זה המחיר. העלות האישית של כל מילה. כשסופר אמיתי כותב על אובדן, הוא משלם משהו. כל משפט גובה ממנו מס. המכונה מייצרת טקסט על אובדן בלי לאבד כלום. היא כותבת על כאב בלי להיפגע.
נכון, אנחנו בוכים על סרטים שאנחנו יודעים שהם בדיה. מתרגשים מסיפורים של דמויות שמעולם לא היו. אבל יש הבדל מהותי: השחקן על הבמה מסכן את עצמו. הוא עלול להיכשל, להתבזות, לשכוח את השורות. הפגיעות שלו אמיתית גם אם הדמות בדויה.
המכונה לא יכולה להיכשל. היא לא מסתכנת. היא לא חושפת את עצמה. והקורא - גם אם לא במודע - מרגיש את זה. מרגיש שהוא מדבר עם מראה, לא עם חלון.
אנחנו לא קוראים ספרות רק כדי לקבל סיפור טוב. אנחנו קוראים כדי להרגיש פחות לבד. וקשה להרגיש פחות לבד כשאתה יודע שאף אחד לא נמצא שם בצד השני.
החוזה החדש טרם נכתב. אנחנו, היוצרים והקוראים, צריכים לכתוב אותו. לכתוב אותו עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שנשכח את ההבדל בין קול אמיתי לבין הד מושלם.
קרן שחרזו לא מלחמה בטכנולוגיה. זו מלחמה על הזכות להיות אנושיים בעולם שבו המכונות למדו לחקות אנושיות. מלחמה על המשמעות של יצירה, על הערך של חוויה אנושית, על החשיבות של הקול האותנטי - גם אם הוא לא מושלם, גם אם הוא שבור, דווקא בגלל שהוא כזה. והמלחמה הזו רק התחילה. השאלה היא לא אם נשתמש בכלים החדשים, אלא איך. עם איזו מודעות. עם איזו אחריות. עם איזו כנות מול עצמנו ומול הקוראים שלנו.
כי בסופו של דבר, מה שעומד על הכף הוא לא רק עתיד הספרות. זה עתיד היכולת שלנו להתחבר אחד לשני דרך סיפורים, לחלוק חוויות אנושיות, להרגיש שאנחנו לא לבד. וזה שווה להילחם עליו.
דיסקלימר: לפחות 10% מהטקסט הזה נוצר על ידי קלוד. כמו: מילים נרדפות, חיפוש אלטרנטיבות לאנלוגיה, תיקון תחביר, בדיקת עיקביות, בדיקת עובדות.
קרן שחר היא מרצה ומדריכה לשימוש בבינה מלאכותית יוצרת
