בניגוד לאמונה הרווחת בקרב קוראים מסוימים, אני לא מנסה לקדם אג'נדה פוליטית. רק לחשוף הטיות בחשיבה האנושית – ולהסביר כיצד הן צפויות להשפיע עלינו בחיי היום-יום. השבוע התלבטתי בין שני אירועים שחשוב היה לי להתייחס אליהם. לצערי, מדובר על מקרים קשורים, אז שילבתי אותם בטור אחד. לחסוך במקום.
הראשון הוא האירוע שקרה ביום שישי שעבר, בו נהרג תינוק פלסטיני בשם סאם אבו הייכל מאש צה"ל בטעות איומה. השני הוא הוויכוח סביב פסיקת בג"ץ הנוגעת לביקור מחבלים על ידי הצלב האדום. לא מדובר על אירועים זהים. אבל בשניהם הרשת ידעה מיד בדיוק מה קרה, מי אשם, מי בוגד ומי צדיק.
אלא שכרגיל, רוב המגיבים לא הכירו את כל הפרטים. הם הרגישו. וזה לא אותו דבר. כמו שאני תמיד אומר לסטודנטים שלי, אל תאמינו לכל מה שאתם מרגישים.
האירוע שבו נהרג תינוק מזעזע במיוחד. אבל אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה, טרור, חטופים, קיטוב פוליטי, חרדה קיומית ומכונת רעל שעובדת שעות נוספות מכל הכיוונים, זה לא מאוד מפתיע. לא נועדנו לחיות במצב חירום תמידי. ובטח שלא המוח שלנו.
כאשר אנשים נמצאים תחת לחץ ממושך, הם הופכים לחשדניים יותר, מגיבים מהר יותר, ומסתמכים יותר על תחושות ופחות על בדיקה שיטתית של עובדות. זו לא פוליטיקה – זו עובדה. עשרות שנים של מחקר מראות שחרדה מגבירה תפיסת איומים, כעס מגביר ביטחון עצמי, וזהות קבוצתית הופכת לדומיננטית יותר ככל שהמציאות נתפסת כמסוכנת יותר.
לכן, דווקא כשאנחנו הכי צריכים לחשוב, אנחנו פועלים יותר מהרגש. ודווקא כשאנחנו הכי צריכים ספק, אנחנו מתחילים לפתח ודאות. ואז הדרך לטעויות בזיהוי – מה שנקרא אזעקות שווא – קצרה. וכולנו אחראים. ככל שהחברה יותר מפולגת, מתלהמת ופחות זהירה במה שהיא אומרת, הסיכוי שדברים כאלה יקרו עולה.
לאחר טעות
אבל זו לא הפואנטה. טעויות תמיד קורות. גם לאנשים טובים. גם לחכמים. בין אם הם חיילים, שופטים או פרופסורים. והשאלה אינה האם יקרו מקרים מצערים – במציאות הנוכחית זה כמעט בלתי נמנע. השאלה היא מה קורה אחריהם.
צה"ל הודה שמדובר בבלתי מעורבים. מה שנקרא "זיהוי שגוי". לפעמים המציאות קשה דווקא משום שהיא פשוטה. כי אם אכן זה מה שקרה, מדובר בטרגדיה. לאו דווקא כי החיילים הם מפלצות, אלא כי בני אדם טועים. במיוחד כשהם עייפים, מפוחדים, דרוכים וחיים חודשים ארוכים בתוך מציאות שבה כל רכב עלול להתפוצץ וכל תנועה עלולה להסתיים באסון.
לכן חשובה לא פחות התגובה. והתגובה הנכונה היא פשוטה להפליא: זה נורא. זה לא היה צריך לקרות. צריך לחקור. להבין לעומק. ולעשות כל מה שאפשר כדי לצמצם את הסיכוי שהדבר יקרה שוב.
זה לא אנטי-ישראלי. זה גם לא פרו-פלסטיני. זה אנושי.
אבל במקום זה, הרשת נחצתה בין אנשים שמסבירים למה מדובר על הוכחה לכך שצה"ל פושעים לבין כאלה שמאשימים את הקורבן ומשווים כל ניסיון להזדעזע לבגידה בחיילים. בהנחה שהספקתם להתייחס לפני שהאירוע נעלם בין שלל אירועים חדשים. למרות שכולם מסתכלים בדיוק על אותם הנתונים.
שני הצדדים משתמשים באותו מנגנון. מתנחמים באותה ודאות מדומה. וזו אולי הסכנה הכי גדולה לחברה שלנו. לא שנאה. ודאות מדומה שמתחפשת לעליונות מוסרית.
רוב האנשים שמצדיקים אוטומטית כל מעשה של הצד שלהם אינם חושבים שהם מוותרים על המוסר. הם משוכנעים שהם מגינים עליו. וזה נכון גם לגבי רוב אלה שמאשימים אוטומטית את הצד שלהם. ורוב האנשים שמסרבים לבדוק עובדות אינם חושבים שהם מפיצי-תבהלה. הם משוכנעים שהם יודעים את האמת.
נאמנות שבטית
וכך, לאט לאט, החשיבה הביקורתית מוחלפת בנאמנות שבטית. במקום לשאול מה נכון, שואלים מי עשה את זה? והתשובה: אם זה אנחנו – הייתה סיבה טובה; אם זה הם – יש סיבה רעה.
וזה מביא אותנו לסערה סביב פסיקת בג"ץ ש"הכריח" את המדינה לאפשר לצלב האדום לבקר אפילו מחבלים מתועבים – את אלה שהכי קשה לנו לקבל שהחוק חל גם עליהם. בפועל, הרכב של שלושה שופטים קבע פה אחד שלא ניתן להמשיך למנוע באופן גורף ביקורים. לא בגלל שהם אוהבים מחבלים, מנסים "למשול", או מחפשים בכוח לתת לערוץ 14 חומרים.
הם קבעו זאת בהתאם לדין הישראלי, ובגלל שהמדינה לא הציגה בסיס משפטי שמסביר למה מותר לה להמשיך לעשות זאת כבר יותר משנתיים וחצי. ויש למדינה נימוקים רגשיים טובים, למשל שחמאס עשו לנו את זה גם או שאנחנו במלחמה. אבל במדינת חוק, "זה מגיע להם" איננו שיקול משפטי. אפילו לא בשעת חירום.
כשאנחנו מפסיקים לשאול מה נכון, ומתחילים לשאול בעיקר מי עשה, אנחנו לא מגינים על הערכים שלנו. אנחנו מגינים על עצמנו מפני הערכים שלנו
ואם הממשלה חושבת שצריך לשנות את הכללים, כי הם לא רלוונטיים למציאות החדשה, היא יכולה לשנות את החוק בהתאם. אבל במשך שנתיים וחצי היא לא טרחה לעשות זאת, או להציג טיעונים תקפים משפטית.
מותר לחשוב שבג"ץ טעה שלא נתן מספיק חופש לממשלה. אפשר גם לחשוב שהחוק הקיים גרוע, ושצריך לתקן אותו. אבל איך אפשר לטעון שבג"ץ מונע מהממשלה למשול, כאשר הממשלה פשוט לא עושה את מה שמשילות דורשת?
וגם כאן, במקום לשאול מה אומר החוק, מה המדינה טענה ומה בג"ץ פסק, החלטנו לפי המחנה. מי שנגד בג"ץ קיבל "הוכחה" נוספת לעומק ה"דיפ-סטייט". מי שבעד, קיבל "ראייה" שכל שיקול ביטחוני הוא פשיזם במסווה. בשני המקרים פסק הדין נקבע בראש הרבה לפני שנשקלו ראיות.
וזה בדיוק הוויתור על חשיבה ביקורתית.
ניטשה כתב שאם מביטים זמן רב מדי אל התהום, התהום מביטה בחזרה. בגלל ההתחלה של הציטוט, הפירוש המקובל הוא אזהרה למי שנלחם ברוע, שלא יהפוך להיות רע בעצמו.
נפסיק לשאול שאלות קשות
אבל הסכנה האמיתית היא שלאט לאט נפסיק לראות תהום. נתרגל, נצדיק כל דבר. נפסיק לשאול שאלות קשות, להטיל ספק, לבחון את עצמנו. חברה אינה בטוחה רק בגלל שהיא מזהה את הרוע של אויביה. הביטחון תלוי גם ביכולתה להודות בטעויות שלה.
עיקר תוכחתם של נביאי ישראל לא הופנתה לעזה, לטהרן או לדמשק. היא הופנתה פנימה, לירושלים. לא משום שאויבינו היו כבשים רכים. משום שביקורת עצמית היא תנאי לקיום מוסרי.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולוכשחברה מאבדת את היכולת הזאת, היא לא נעשית חזקה יותר. היא נעשית פחות מוסרית ויותר מסוכנת – בעיקר לעצמה. וכשאנחנו מפסיקים לשאול מה נכון, ומתחילים לשאול בעיקר מי עשה, אנחנו לא מגינים על הערכים שלנו. אנחנו מגינים על עצמנו מפני הערכים שלנו.
ובאותו רגע, התהום כבר לא רק מביטה בנו בחזרה. היא מתחילה לשפוט אותנו. והגרוע מכל הוא שלא ירחק היום שבו נגלה שאנחנו התהום שממנה אחרים צריכים להסיט מבט.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
