מאז התחלתי לצום ב 9 באב לפני 5 שנים, זאת הפעם הראשונה שאעשה זאת מחוץ לישראל. כשהבנתי שהשנה אהיה בחו״ל בזמן צום 9 באב, לרגע קצר חלפה בי המחשבה שאולי אני לא חייבת לצום. אנחנו בטיול משפחתי שהיינו מאוד זקוקים לו כולנו ומי ידע שלא צמתי.
אבל הימים חלפו ושחזרתי את רגעי ההחלטה אז, כשהחלטתי לראשונה לצום בימי ממשלת נתניהו-גנץ בקורונה. הפילוג היה מדאיג כבר אז אבל אני לא יכולה לומר שחשבתי על זה יותר מדי, פשוט הרגשתי שאני חייבת להתוודע יותר מקרוב לסיפור ההיסטורי הקשה שלנו בימי חורבן בית שני ולקחת על עצמי את מנהג הצום. כבוגרת מערכת החינוך הממלכתי אני זוכרת עיסוק בחורבן הבית רק בשיעורי ההיסטוריה. כיון שיום החורבן עצמו והימים שקודמים לו מי"ז בתמוז, נפלו תמיד על החופש הגדול, מעולם לא היה עיסוק ב 9 באב בהיבט היהודי-אמוני-לאומי.
אני זוכרת כמה זה היכה בי חזק אז. האווירה הציבורית כבר הייתה קשה מאוד - אם כי לעומת היום ומה שאנחנו עוברים כעם וכמדינה, היא מרגישה הליכה בפארק, והרגשתי שאני חייבת לנסות לעשות משהו שמעולם לא עשיתי. כחברת כנסת עסקתי הרבה במאמצי ההתגברות על הפילוג המזדחל והשתתפתי במפגשי קצוות סביב 9 באב, אבל לא צמתי ולא קראתי במגילת איכה.
מאז אותה החלטה, צמתי בכל שנה והמשכתי לעסוק בעקשנות בחיפוש אחר חיבורים לאנשים שלא רק הפוזיציה הפוליטית מדריכה אותם אלא דאגת אמת מהאיום האסטרטגי הגדול מכולם על ישראל - הפילוג.
אבל השאלות הקשות מנקרות בי השנה ללא הרף ביחס לצום הפרטי שלי אבל גם הלאומי. ראשית משום ש-50 ישראלים, אחינו ואחותנו עדיין מצויים 666 ימים בידי מפלצות. לאורך כל החודשים האחרונים, שמעתי אנשים שצום 9 באב הוא כנראה הרגל מבית עבורם, מדברים אל משפחות החטופים או על החטופים עצמם, בזרות ובקהות, ברוע ממש, ואני שואלת האם לזה כיוונתי? האם אלה האנשים שניסיתי להגיע אליהם באמצעות אימוץ מנהג הצום שבסביבתי הוא לכל הפחות לא שגרתי. מצד שני, אני מזכירה לעצמי ברגעים אלה ממש, אני פוגשת מדי יום אנשים יוצאי דופן, גם הם צמים ב 9 באב מאז עמדו על דעתם, שמסורים למדינה ולאנשיה, מלווים את משפחות החטופים בחמלה ובערכיות המאפיינת את כל מה שגדלנו עליו ביהדות.
אני שואלת את עצמי, מה ערכו של הצום אם רגע לפניו ורגע אחריו, אנשים במערכת הפוליטית שברור שיעלו טקסטים על קמצא ובר קמצא וכמה אסור לנו להגיע שוב לחורבן - בפועל מתנהגים כמפעילי דחפור ומרחיבים את השסע. הם ולא רק מי שצמים, גם מי שידם על ההגה ועסוקים בחיפוש כל העת אחר "משימות חיוניות" בעת הזאת שברור שמרחיבות את הפילוג, במקום לעשות את הפעולה ההפוכה והמתבקשת של הרגעת הרוחות.
אני מסתכלת במראה ומבינה שהצום הפרטי שלי לא הועיל עד כה בעניין זה. השאלות הקשות כך נראה הן בינתיים רק מנת חלקן של האזרחים, לא של מקבלי ההחלטות. אני לא מעזה אפילו להשתמש בהקשר שלהם בצירוף המילים ״חשבון נפש״.
ווטאבאוטיזם
אני שואלת את עצמי, כי הרי קוראי הטור יקפצו כמוצאי שלל רב עם ווטאבאוטיזם, ויטענו לסימטריה מפלגת מהצד השני. לא חסרות דוגמאות מיותרות וראויות לגינוי מצד מתנגדי הממשלה, אבל אין סימטריה - לא בעוצמה, לא בהשפעה ובעיקר לא במילה הכי פחות משומשת בז׳רגון הציבורי הנוכחי: אחריות. איפה האחריות?
אני מגלגלת בראש את הפעם הראשונה, והנאיבית צריך לומר שבה צמתי, כשהקיטוב היה כבר מוחשי. היינו אחרי מערכת בחירות שלישית ללא הכרעה. מערכת בחירות אחת אחרי השניה, היו כמו הזנה של רעל ועוד רעל וכל זאת מבלי שנכנסו עדיין לזירה גורמי הקיצון, שהם הם הסכנה הגדולה ביותר ומי שמקרבים אותנו מדי יום לחורבן בית שלישי.
ערב 9 באב 2025, חזרתי לטור שכתבתי ממש כאן בשנה שעברה ערב הצום, כשעוד היו לנו 115 חטופים, שבועיים בלבד לפני הירצחם בשבי של הירש גולדברג פולין, כרמל גת, אורי דנינו, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי.
תודה לאל על מי שהצלחנו להחזיר אבל כישראלית ויהודיה תמיד אשא עימי את מי שלא הצלחנו להחזיר, כי זה לנו כשבר נורא בתשתית האנושית והערכית של הבית שלנו. חלילה לנו שלא נצליח להחזיר את מי שעוד אפשר - לעולם לא עוד זה עכשיו, כשתמונותיהם המעודכנות של רום ואביתר לא יוצאות מהראש.
עניין אישי
מעולם לא הצעתי לאחרים לצום, זה באמת עניין אישי. אבל לכל אחת ואחד מאיתנו, יש יכולת אמיתית להשפיע על הסיכוי שלנו לקום. למגינת ליבי אין הרבה מה להפנות לפוליטיקאים ואין ציפיות - הם יודעים בדיוק מה הם עושים ומעט מאוד מזה מופנה לטובת בניין הבית לשנים ארוכות.
למרות השאלות הקשות, גם במרחק, אצום השנה ב-9 באב. לרובנו אין בית אחר מלבד ישראל. לא כי לא יכולים, אלא כי השורשים נטועים עמוק עמוק בבית הזה וביום האבל על החורבן, גם מי שלא צם חייב לזכור על מה ולמען מה אנחנו נאבקים
אבל הציבור העצום, זה שתורם ועושה וקופץ ממושבו מיד כדי לעזור לאחיו, זה שמגוייס למילואים כבר מאות ימים, וזאת שמוכנה לתת את כל מה שיש לה למי שאיבדו את ביתם, אנחנו נהיה בניין הבית לדורות. תזכרו את זה ב 9 באב, אבל יותר חשוב לעשות למען זה במוצאי יום האבל על החורבן.
איילת נחמיאס ורביןבשנה שעברה בזמן שסיפרתי באולפן על הצום, כתב לי טייס בחיל האוויר, אדם שאיני מכירה, שכיון שהוא בכוננות אסור לו לצום, והוא מבקש שאצום גם בשבילו. באותו רגע ידעתי בדיוק למה אני צמה כי מבעד לערפל הכבד והמפחיד, יש עדיין דבר שנקרא *אנחנו*.
למרות השאלות הקשות, גם במרחק, אצום השנה ב-9 באב. לרובנו אין בית אחר מלבד ישראל. לא כי לא יכולים, אלא כי השורשים נטועים עמוק עמוק בבית הזה וביום האבל על החורבן, גם מי שלא צם חייב לזכור על מה ולמען מה אנחנו נאבקים.
