השיחה האחרונה של אביגיל גינת עם בנה דיוויד (דודי) לביא הייתה במרץ 2021, כשהיא מסרה לו את כתובת בית הכנסת לבר המצווה של אחיו הקטן. מאז נעלמו עקבותיו, וחשפו בפניה עולם שבנה הסתיר ממנה.
"דיברתי איתו בפעם האחרונה כשבועיים לפני בר המצווה של כפיר", היא מספרת בריאיון למגזין סופ"ש של ynet. "הוא הבטיח שיגיע וביקש את הכתובת. בגלל המגבלות תכננו אירוע מצומצם. אבל בבוקר האירוע דיוויד לא הגיע. התקשרתי אליו ושלחתי לו הודעות, אבל הוא פשוט נעלם. זה היה בתחילת מבצע 'שומר החומות', ואשקלון הופגזה בלי הפסקה. כל שתי דקות היו אזעקות, היינו תקועים במקלט. אפילו לתחנת המשטרה לא יכולתי להגיע״.
כמה חודשים קודם לכן, לאחר כחצי שנה בבית אמו באשקלון, דיוויד בישר לה שמצא עבודה ודירת שותפים ברחובות. גינת נתנה את ברכתה. "זה טבעי שילד עוזב את הבית. הוא היה בן 22, רצה את הדרך שלו. אמרתי לו 'בכיף, תחיה את החיים שלך'. הכול בתמימות כזאת. לא היה לי שמץ של מושג במה הוא באמת מעורב״, היא אומרת.
נעדרים - כתבות נוספות:
שבועיים לאחר בר המצווה, בלש מימ"ר נגב הגיע לביתה. "הוא התקשר ואמר שהוא רוצה לבוא עם עוד בלש לדבר איתי. הרמתי גבה״, היא מספרת, ״לדבר איתי? מה הקשר בין ימ"ר נגב לבן שלי שגר ברחובות?״ הבלשים החלו לתחקר אותה על הקשר האחרון שהיה לה עם דיוויד. בהמשך השיחה הם הטילו פצצה: "את לא יודעת שהוא התחבר למשפחת פשע לביא? תיכנסי לגוגל ותקראי״.
"חיפשתי 'משפחת לביא' והתחלתי לראות תמונות, כתבות, ופתאום - השם של הבן שלי מופיע שם. פשוט חשכו עיניי", היא אומרת. "איך דיוויד קשור לאנשים האלה? ואז התחלתי לקרוא: סחיטה, איומים, פשע. הייתי בהלם מוחלט. לא האמנתי שזה הבן שלי״. אז, היא פנתה לבלש בבקשה להגיש תלונה על היעדרות בנה. "הוא מילא איתי את הדוח והבטיח שימשיכו לחקור", היא מספרת. "ואז הוא שלף את הטלפון שלו, הראה לי תמונה מטושטשת ממצלמות האבטחה בדואר ברחובות. 'אנחנו חושבים שזה דיוויד', הוא אמר, 'זו הפעם האחרונה שתועד'. הרגשתי איך הלב שלי צונח. נכון, היה לו הרגל להיעלם לשבוע-שבועיים, תמיד עם תירוץ שהוא עסוק. אבל שלושה שבועות בלי אות חיים? משהו היה שונה הפעם״.
מאז אותו יום, גינת הפכה את חייה למסע מתמשך לאיתור בנה. היא מפרסמת ברשתות החברתיות, מתראיינת, מחפשת רמזים, קצה חוט, כל פיסת מידע שתוביל אליו. במקביל, היא מנהלת מאבק עיקש מול מה שהיא מכנה "אזלת ידה של המשטרה״.
"הגעתי עד למפכ"ל עצמו״, היא אומרת. "המשנה שלו חזר אליי עם 'הוא עסוק'. התחננתי, אמרתי שאני נואשת, שהמשטרה לא עושה כלום. ניסיתי לברר איך מתקדמת החקירה – כמו לדבר אל קיר״. גינת גם מספרת על הפעמים שהגיעה לימ"ר נגב, דפקה על שולחן החוקר, התחננה שימצאו את דיוויד. "הותשתי. אין לי יותר כוחות נפשיים למלחמות האלה מול האטימות שלהם. הם רק מבקשים ממני מידע, אבל אני, כמוהם, לא יודעת כלום״.
הגילויים המטלטלים המשיכו להגיע. במשטרה רמזו על מעורבות אפשרית של דיוויד ברצח בנתיבות. ״'מה, לא שמעת?' הם שאלו״, משחזרת גינת. "ואז הראו לי כתבה על הרצח של ארנון בשארי. סיפרו שקבוצת אנשים בלבוש שוטרים הגיעו לביתו, אמרו לו שהוא דרוש לחקירה – ואז רצחו אותו. והם חושדים שדיוויד היה אחד מהם. התנגדתי בכל תוקף. 'אין מצב שהבן שלי מסוגל לדבר כזה', אמרתי להם. אבל הם רק חזרו ואמרו 'תתפלאי, תתפלאי, הבן שלך היה מעורב עמוק'. עד היום הכול נשאר בגדר תעלומה. אני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא״.
״התנגדתי בכל תוקף. 'אין מצב שהבן שלי מסוגל לדבר כזה', אמרתי. אבל הם רק חזרו ואמרו 'תתפלאי, תתפלאי, הבן שלך היה מעורב עמוק'. עד היום הכול נשאר בגדר תעלומה. אני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא״
כל פיסת מידע, קטנה ככל שתהיה, גינת מעבירה מיד למשטרה. אבל כבר יותר משנתיים שהיא לא מקבלת עדכונים על החקירה. "יום אחד התקשר פקח מגן יבנה. 'גברת, האופנוע של הבן שלך חוסם פה משהו', הוא אמר. הייתי המומה – מעולם לא היה לדיוויד אופנוע. אבל הפקח התעקש שהרכב רשום על שמו״, היא נזכרת.
גינת דיווחה מיד למשטרה. "עד שהשוטרים הגיעו, האופנוע כבר נעלם. אחר כך התברר שהוא נמצא במתחם של עבריינים. וזהו. שוב נתקלתי בחומה של שתיקה. 'יש איפול על החקירה', הם אומרים לי. אפילו שמדובר בבן שלי, אף אחד לא מוכן לתת לי מידע קונקרטי. ככה זה נמשך כבר ארבע שנים. הפעם האחרונה שהיו איתי בקשר הייתה לפני שנתיים. פשוט נראה שלאף אחד כבר לא אכפת״.
כשכל הדרכים נחסמו, החליטה גינת לעשות את הבלתי ייאמן – היא התייצבה לבדה מול ביתה המבוצר של משפחת לביא ברחובות. "הבנתי שאני חייבת ללכת בעצמי לברר״, היא מסבירה. מול הבית שהיה מוקף בחומה גבוהה, מצלמות אבטחה ופרוז'קטורים, ניצבה מול השומרים בחוץ. "'אם אתם חושבים שאתם מפחידים אותי, אתם טועים'״, היא משחזרת את העימות. "'אני רק רוצה לדעת אם הבן שלי חי או מת'. הם ניסו לדחות אותי – 'אנחנו גם מחפשים אותו, גברת, לכי מפה'. אבל הסתכלתי להם ישר בלבן של העיניים. אמא שמחפשת את הבן שלה לא מפחדת מכלום. מתוך הבית נשמעו קולות. כשביקשתי לדבר עם המנהל, הם צחקו – "'מה זה, מפעל?' אבל לי לא היה אכפת. ידעתי שלא יעזו לפגוע בי. הלכתי משם בראש מורם, בלי פחד״.
״אם אתם חושבים שאתם מפחידים אותי, אתם טועים אני רק רוצה לדעת אם הבן שלי חי או מת. הם דחו אותי, 'אנחנו גם מחפשים אותו, לכי מפה. הסתכלתי להם בלבן של העיניים. אמא שמחפשת את הילד לא מפחדת מכלום. ביקשתי לדבר עם המנהל, הם צחקו – "'מה זה, מפעל?״
דיוויד הוא הבכור מבין ארבעת הילדים של גינת, אם יחידנית שגידלה את ילדיה לבד. "יש לו אחות מאותו אבא, צעירה ממנו בשנה ושבעה חודשים". היא מספרת. "ושני האחים הקטנים, בני 16 ו-15, הם מנישואיי השניים. בנישואים השניים התגלו קשיים בין דיוויד לבעלי. הוא קיבל ממנו יחס לא מאוד טוב, ובגיל 12 נאלצתי לקבל את ההחלטה הכי קשה – לשלוח אותו לפנימייה בחיפה. רציתי להגן עליו. נסעתי אליו כל שבועיים-שלושה, והוא היה חוזר בסופי שבוע. אלה היו הרגעים המאושרים שלנו – הייתי מפנקת אותו בבישולים, יצאנו כולנו לטייל. השמחה הייתה גדולה כל כך. אחיו אהב אותו אהבת נפש, אפילו קעקע את שמו על היד. הם היו דבוקים אחד לשני. עד היום האחים שלו מתגעגעים אליו מאוד״.
היום, בדיעבד, גינת מבינה ששליחתו לפנימייה הותירה בדיוויד משקעים. "הוא סבל שם, רחוק מהבית. בעיניו זו הייתה נטישה, כאילו זרקתי אותו. ניסיתי להסביר שוב ושוב שזה לטובתו, שגם לי קשה, אבל המילים לא חדרו. רק עכשיו אני מבינה כמה טינה הוא שמר בלב. חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון. עברתי תקופה קשה אחרי הגירושים השניים, והאמנתי שבפנימייה הוא יהיה במקום בטוח. הקפדתי לדבר איתו, השתדלתי להיות נוכחת כמה שיותר. אבל אולי זה לא היה מספיק״.
לצה״ל דיוויד לא התגייס בעיות בריאות: "הוא תמיד אמר שאם אין לו פרופיל קרבי, הוא לא מתגייס״. בפנימייה כבר החלו להופיע סימני אזהרה – בעיות התנהגות ותיקים במשטרה על עבירות אלימות קלות. בגלל התיקים העבירו אותו למסגרת לנוער בוגר בסיכון במושב רווחה, ליד קריית גת. "הוא היה כבר בן 18-19, והאמנתי שזו תהיה נקודת מפנה בשבילו״. גינת מספרת, "הם הראו לי תיקים חדשים שנפתחו על שמו כבוגר. הייתי בטוחה שהוא התיישר, ופתאום אני רואה: סחיטה, איומים, ירי. אלוהים ישמור, לא האמנתי שזה הילד שלי״.
בגיל 20 חזר דיוויד סוף-סוף מהפנימייה הביתה. אבל החיים המשותפים התגלו כמורכבים יותר ממה שגינת קיוותה. "היו פערים גדולים בינינו", היא מודה. "הוא התקשה עם החוקים והגבולות שהצבתי. אבל חייתי בשכונה קשה, ופחדתי על הילדים שלי. האמנתי שרק חינוך קשוח יבטיח שיגדלו להיות אנשים ישרים״. דיוויד, היא מספרת, התקשה במיוחד עם הגישה הזו. "ישבתי לו על הווריד", היא נאנחת. "'תהיה בן אדם, תמצא עבודה', דחקתי בו. אפילו סידרתי לו משרה במוקד שירות לקוחות, איפה שאני עבדתי. חשבתי שזה יחזיר אותו למסלול, אבל הוא לא החזיק מעמד. היה לו קשה עם השעות הארוכות, עם הישיבה מול אנשים״.
ניסיון נוסף בסופרמרקט נכשל גם הוא. "הוא פשוט לא מצא את עצמו", היא אומרת. "היה מחליף עבודות בלי הפסקה, כאילו מחפש משהו שלא הצליח למצוא״.
״ישבתי לו על הווריד, ׳תהיה בן אדם, תמצא עבודה'. אפילו סידרתי לו משרה במוקד שירות לקוחות, איפה שאני עבדתי. חשבתי שזה יחזיר אותו למסלול, אבל הוא לא החזיק מעמד. הוא לא מצא את עצמו״
״לא ידעתי בכלל״, היא חוזרת אחורה, ״הוא חי חיים אחרים, כפולים. הוא כנראה פחד שאקח את זה קשה ואכעס עליו, ואנסה למנוע ממנו להיות חלק מהם. כשקראתי את הכתבות וראיתי שהוא עשה מעשים ומואשם בכל מיני דברים, התחלתי להבין. היו תקופות שהוא היה נעלם ולא עונה וזה היה לי מוזר. כשהוא עוד היה בבית, הוא אמר שהוא הכיר מישהו שהוא כמו אבא בשבילו ושהוא עוזר לו ודואג לו ומטפל בו, ושאני לא אדאג, ושהוא מרגיש כמו בן בית במשפחה הזו. הוא נסע לפעמים ליום-יומיים לשם וחוזר הביתה. לפעמים כשרבנו, והוא הרגיש שהוא צריך להתרחק, הוא נסע לשם. מתברר שזה היה משפחת פשע ולא חשדתי בכלום. הוא אפילו שינה את שם המשפחה שלו ללביא (שם משפחתו המקורי היה נאופור, נ.פ) כאות הזדהות איתם״.
היום גינת מנסה להבין מה דחף את בנה לזרועות ארגון הפשע, ומתעכבת על החלל שהותיר אביו בחייו. "הוא עזב אותם כשהיו קטנים, את דיוויד ואת אחותו", היא מספרת. "הוא מעולם לא שמר על קשר, לא התעניין בהם. דיוויד סירב אפילו לדבר עליו, סחב בתוכו כעס עמוק על הנטישה. בלי יציבות בחיים, אולי היא חיפש דמות אב במקומות הלא נכונים. האחים שלו בטראומה, הם כל הזמן שואלים עליו. מתגעגעים לצחוק שלו, לחיבוקים, לשיחות. הייתה לו חוכמת רחוב, אבל דווקא בגלל זה תמיד הזהיר אותם – 'אל תעשו בעיות לאמא, תלמדו, זה חשוב'. כאילו לא רצה שיילכו בדרך שהוא הלך. הוא הבטיח לי, ׳אמא, יום אחד אני אקנה לך בית, נעבור מהדירה הזו'. רק עכשיו אני מבינה מאיפה הגיעו ההבטחות האלה״.
"הוא לא מרפה ממני לרגע", היא אומרת. "אני קמה איתו בבוקר והולכת לישון איתו. כל אדם ברחוב שמזכיר אותו מציף אותי בזיכרונות, ואני מוצאת את עצמי מדמיינת איך היה מגיב, מה היה אומר. הוא חי ונושם בתוכי״.
הכאב הבלתי נסבל הוביל אותה עד קצה התהום. "לא היו לי יותר כוחות״, היא מודה. ״רציתי להיכנס למים ולא לצאת. המנהלת שלי בעבודה הרגישה שמשהו לא בסדר, היא רצה אליי מגן יבנה והצילה את חיי. אני מבינה כל כך את משפחות החטופים. זו אותה תחושה של חוסר ודאות מורטת עצבים. גם הבן שלי מעין חטוף – אני לא יודעת אם הוא חי, אם הוא בסדר. אנחנו משפחה שחיה בטראומה מתמשכת.
"אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה", היא אומרת. "בבטן שלי יש תחושה שהוא חי, שהוא נמצא איפשהו. אבל אולי זה רק הלב שלי שמסרב להרפות מהתקווה הזו. אני לא דורשת שיחזור הביתה. רק לדעת שהוא חי. קצה חוט, אות חיים, משהו קטן. ואם חלילה הוא לא בין החיים – לפחות שאוכל להביא אותו לקבורה מכובדת. לתת לו את הכבוד האחרון״.
ממשטרת ישראל, אליה נעשתה פנייה המתארת את אמירותיה של גינת, נמסר: עם קבלת התלונה אודות הנעדר, המשטרה פתחה בחקירה שעודנה מתנהלת, במסגרתה בוצעו ועוד יבוצעו מגוון פעולות חקירה במטרה לאתרו ולהגיע לחקר האמת״.
פורסם לראשונה: 19:33, 14.02.25
