מסתבר שלפעמים סיפור מצליח להבקיע במקום שבו מערכי הסברה שלמים מתקשים להגיע. בשבוע החולף עלתה העונה החמישית של "פאודה" לנטפליקס ברחבי העולם, ב-190 מדינות, וכמעט מיד חזרה אל השיח הבינלאומי עם סיקור וביקורות מחוץ לישראל. זו גם העונה הראשונה שנכתבה מחדש בעקבות 7 באוקטובר, והטראומה של אותו יום נוכחת בה לכל אורכה.
באותו שבוע סיפרה המשוררת והסופרת מיה טבת דיין, שעברה עם משפחתה לשנה בקנדה, על פגישה בבית הספר החדש של בתה. היועץ שאל איך נראו החיים בישראל בשנים האחרונות. היא השיבה בפשטות: "לא פשוטים". הוא סיפר שהוא צופה ב"פאודה", ואמר שעד שלא חיים במקום מסוים קשה להבין באמת את המציאות שלו, ובוודאי לשפוט אותה מבחוץ. בסוף הפגישה אמר לה שאם מישהו יגרום לה להרגיש לא בנוח, היא יכולה לבוא אליו.
זה אולי אחד מסיפורי ההסברה הישראלית הטובים שקראתי לאחרונה. לא משום ש"פאודה" היא סדרת הסברה. להפך. אילו היתה כזו, כנראה היתה מאבדת מכוחה. היא קודם כול מספרת סיפור.
מתוך "פאודה" - עונה 5
(צילום: אליה ספינופולוס, באדיבות yes)
מאז 7 באוקטובר אנחנו מנסים להסביר לעולם עובדות: סרטונים, עדויות, מספרים ומפות. להסביר מה פירושם של יישובים במרחק דקות מגבול, חדירה לבית, אזעקה, ילד שיודע היכן הממ"ד. אבל בני אדם אינם מבינים מציאות רק באמצעות עובדות. הם מבינים אותה דרך בני אדם אחרים- דרך מי שאפשר להזדהות איתם ולפחד איתם.
וזו נקודת עיוורון מרכזית ביחס לישראל. מבחוץ היא נתפסת כחזקה: צבאית, טכנולוגית וכלכלית. לעיתים חזקה מדי - כבריונית השכונה, כמדינה שמפעילה עוצמה אדירה מול מי שנתפסים כחלשים ממנה. קל להבין מאין מגיע הדימוי הזה: מטוסים, טנקים, יחידות מיוחדות וצבא מהחזקים בעולם.
אבל הוא מחמיץ שכבה עמוקה בחוויה הישראלית. היא אינה תמיד חוויה של כוח. לעיתים היא בדיוק ההפך: שבריריות. גבולות קצרים. בית שאפשר לחדור אליו. מדינה קטנה שבה מלחמה עלולה להגיע אל הסלון, הכביש, מסיבת טבע וחדר הילדים.
7 באוקטובר הפך את הפער הזה לבלתי ניתן להתעלמות. עבור חלק גדול מהעולם ישראל היא הצד החזק בסכסוך. עבור ישראלים רבים אותו יום היה תזכורת מצמררת לכך שמתחת לעוצמה הצבאית מתקיימת גם חרדה קיומית: שהגבול יקרוס, שהצבא לא יגיע בזמן, שהבית לא יהיה מוגן.
זו אינה סתירה. מדינה יכולה להיות חזקה מאוד ובו בזמן לחיות בתחושה שהקיום שלה אינו מובן מאליו.
מאחורי דימוי הכוח
וכאן "פאודה" מבקיעה במקום שאליו הסברה מדינית מתקשה לעיתים להגיע. היא לוקחת את הצופה אל מאחורי דימוי הכוח: אל הלוחמים, אבל גם אל המשפחות; אל היכולת המבצעית, אבל גם אל הפחד. פתאום "ישראל החזקה" אינה רק מדינה שמפעילה כוח. היא גם חברה שמנסה להגן על מרחב חיים קטן ופגיע.
הסדרה שוברת את דימוי הישראלי כגיבור עשוי פלדה. הגברים שלה שבורים, פוסט-טראומטיים, מבוהלים וכועסים. הם בוכים ומשתמשים בהומור כדי לברוח. בוודאי אחרי 7 באוקטובר, יש משהו אמיץ בנרמול השבר הזה
אין בכך הצדקה לכל פעולה ישראלית. זו פשוט שכבה שחסרה לעיתים בשיח הבינלאומי: ההבנה שמנקודת המבט הישראלית, הסכסוך איננו רק מאבק על גבולות, זכויות ומדיניות. הוא נחווה שוב ושוב גם כשאלת קיום.
"פאודה" גם ממחישה את הקרבה הבלתי נתפסת בין העולמות: מי שנלחמים זה בזה חיים לעיתים במרחק דקות נסיעה, מכירים את אותם כבישים, ערים, מחוות ושפה. יש בכך משהו שגם צופה אירופי יכול לזהות: האפשרות שתא טרור צומח ממש מתחת לאף, בתוך מרחב אזרחי מוכר. אירופה כבר חוותה את הרגע שבו התברר שמי שמתכנן פיגוע אינו בהכרח "מגיע מבחוץ", אלא יכול לחיות בתוך החברה עצמה.
הסדרה גם שוברת את דימוי הישראלי כגיבור עשוי פלדה. הגברים שלה שבורים, פוסט-טראומטיים, מבוהלים וכועסים. הם בוכים ומשתמשים בהומור כדי לברוח. בוודאי אחרי 7 באוקטובר, יש משהו אמיץ בנרמול השבר הזה.
גם הצבת נשים כדבר טבעי בתפקידי מפתח במערכות הביטחוניות אינה שולית. כשהן בחדר המבצעים, בקבלת ההחלטות ובחזית העלילה בלי צורך להסביר מדוע - זה משנה תודעה.
אבל אולי הדבר החשוב ביותר ש"פאודה" מאפשרת לצופה מחוץ לישראל הוא להבין שאין כאן סיפור פשוט.
הסברה אינה רק ניסיון להוכיח שאנחנו צודקים. היא מתחילה בניסיון לגרום לאדם אחר להבין באיזו מציאות אנחנו חיים - לא כדי שיסכים איתנו על הכול, ולא כדי שיתעלם מהכוח שיש לישראל ומהאחריות שמגיעה איתו, אלא כדי שיבין שכאשר ישראלים מדברים על ביטחון, הם מדברים גם על הבית שלהם, על הילדים שלהם, ועל השאלה האם נהיה כאן מחר.
איילת רזין בית אוראולי משום כך נגע בי כל כך הסיפור של מיה טבת דיין. בקהילה קנדית רחוקה ישב אדם שמעולם לא חי כאן. הוא לא קיבל תדרוך מדובר צה"ל ולא השתתף במשלחת הסברה. הוא פשוט צפה בסדרת טלוויזיה.
והיא הצליחה להגיע למקום שעובדות וטיעונים מתקשים להגיע אליו: לגרום לו להרגיש מעט מן המציאות הישראלית.
זו תזכורת לכך שתרבות אינה הקישוט של מדינה, ואמנות אינה שוליים של המאבק על דעת הקהל. סיפור שמסופר היטב יכול להבקיע במקום שבו עובדות לבדן נעצרות. לא כדי לגרום לעולם להסכים איתנו - אלא כדי שלפני שהוא שופט אותנו, הוא יצליח לרגע לראות גם את הפחד שמסתתר מאחורי הכוח.
עו"ד איילת רזין בית-אוֹר היא מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
