שמי אמיר בוגן ואני דור שלישי לשואה. סבי וסבתי מצד אימי, מאיר ושפרה אוקון, הצליחו להימלט מציפורני הנאצים ולמצוא מחסה בברית המועצות רק כדי לגלות שרוב בני משפחתם נרצחו. אני גם נכדם של רחל ואלכסנדר בוגן, יוצאי וילנה, שהחליטו לצאת אל יערות נארוץ' בבלארוס הסמוכה כדי לחבור לפרטיזנים הסובייטים במאבקם בנאצים.
הכותרת
ההשפעה של אירועי 7 באוקטובר על זיכרון השואה | עדי אלטשולר
26:25
זה לא מנע את אובדן הוריהם וקרוביהם שנותרו מאחור, אבל הציל את חייהם, וחיי רבים אחרים אותם חילץ סבא מהגטו וגייסם כלוחמי מחתרת. כילד זו הייתה בשבילי סיבה לגאווה עצומה. סבא "שורה" שהיה עבור רבים סמל לגבורה יהודית בהתנגדות לגזענות ולהשמדה, היה גם צייר מוכשר שביטא ביצירותיו את חוויותיו מאותה התקופה, במאמץ לשמר את הזיכרון, אבל גם לתהות על מקורותיו בדיעבד. דרך האומנות שלו, המופשטת, וגם מסיפוריו האישיים, למדתי לאורך השנים על מלחמת העולם השנייה, הנאצים וקורבנותיהם. למדתי, חקרתי והפנמתי. אפשר להגיד התפכחתי. ולכן אני לא מציין את יום השואה.
מגיל צעיר האזנתי בקשב רב לסיפורים המרתקים והכנים מאוד של סבא: החיכוכים האידיאולוגיים בקהילה היהודית בגטו וילנה, החיילים הגרמנים שחסו על חייו במקרה ארעי לחלוטין לא הרואי שכזה של שגרת המלחמה, או הרפתקאותיו הנועזות בפרטיזנים ("היינו מחבלים, כמו החיזבאללה", נהג להגיד). החוויות של סבא עיצבו את תפיסת השואה שלי למרובת ניואנסים, מורכבת, צבעונית. כמו האומנות שלו.
מול זה, הייתה מערכת החינוך שהכתיבה לי את גבולות הגזרה של זכר השואה, כמו כל ילד ישראלי. דרך תוכניות לימוד, טקסים וסמלים ביקשה המדינה להגדיר עבורי איך לחשוב ולהבין את האסון הנורא של העם שלנו. במונחים לאומיים כהצדקה מוצדקת בהחלט לנסיבות הקמתה של מדינה ליהודים, וגם במונחים לאומניים אשר שלפו את העם היהודי מתוך האנושות. לא רק כעם הנבחר, אלא גם זה המקופח. זה שתובע את השואה לעצמו, ורק לעצמו.
השואה היא אינה עניין יהודי לאומי בלעדי
השורה התחתונה של התפיסה הישראלית של הטרגדיה, כפי שהיא מצוינת גם ביום השואה, היא שמדובר בקטסטרופה הגדולה ביותר בעת החדשה. והיא שלנו, ורק שלנו. לא של אף אחד אחר. נכס. החובה שלנו היא לזכור ולא לשכוח את התוצאה הסופית של רדיפת היהודים, כך שזה לא יקרה יותר לעולם. לא ליהודים. אלא שהשואה היא אינה עניין יהודי לאומי בלעדי. האידיאולוגיה שהניעה את השמדת היהודים באירופה, וגם של המיעוטים האחרים, מתנגדי המשטר, הנכים והחריגים, אינה יוצאת דופן. היא נשענת על הפשיזם והביטויים שלו קרו, קורים ויכולים לקרות בכל זמן ובכל מקום. גם בישראל. יום השואה נועד כדי להזכיר לנו לזכור את שעוללו לנו כעם, אבל באותה מידה הוא מטשטש את מה שבני אדם מסוגלים לעולל לאחרים. וגם אנחנו היהודים, בסך הכול בני אדם, גם הנאצים היו כאלה.
השמדת יהודי אירופה בשואה היא אירוע חסר תקדים ברמת אכזריותו והיקפו כמבצע תעשייתי של ממש. אבל יש מה ללמוד ממנו מעבר לנקודת המבט הלאומית שלנו, הצורך במדינה שלנו. הרצון לנסות ולפענח את התעלומה הזאת כבן אנוש, הוא מה שדחף אותי כבוגר לחקור את קסם הפשיזם לאורך ההיסטוריה (וגם בשיקוף הקולנועי שלו) והממצאים הם שמדובר בתופעה אוניברסלית שחוזרת על עצמה במאה הקודמת, וגם בימינו אנו, ואיתה מגיעים האסונות ההומניטריים הנוראיים ביותר.
טראומת השואה לא הופכת אותנו היהודים לחסינים מנגע הפשיזם, וגם לא יכולה להצדיק אותו. ביום השואה אנחנו זוכרים ולא שוכחים מה שעוללו לנו הנאצים, אבל מתעלמים מהתנאים בהם פרחה האידיאולוגיה שלהם
מרצח העם בקמבודיה של פול פוט, מלחמת האזרחים ברואנדה, הטיהור האתני בבוסניה, הטבח בדארפור ומהזוועות שמתרחשות כיום באוקראינה. נוראיים ככל שיהיו, בכל הנוגע למספרים ולדרך הביצוע הם אינם משתווים לשואה, אבל המקורות האידיאולוגיים והפוליטיים שלהם דומים, וצצים כתגובת נגד לשיטה הדמוקרטית המודרנית, וסלידה מהליברליזם, והיא נישאת על אנרגיות של זעם מהמצב הקיים, חזרה לתהילת עבר מדומיינת, גזענות וחיפוש אחר שעירים לעזאזל.
אפשר לזהות את התהליכים האלה גם בישראל. יאיר גולן דיבר על כך ובתעוזה רבה בנאום יום השואה לפני תשע שנים. הזעזוע הציבורי היה אדיר. הרי אסור להשוות. אבל אם לא נשווה איך נלמד מההיסטוריה? זוהי בדיוק מטרתם של מחקרים מסוג "הפשיזם הגנרי" שמעמיקים בזיהוי אותם תהליכים בגרמניה הנאצית שהניצוץ האנטישמי שלה הגיע כתגובה להגירת יהודי המזרח (אוסט-יודן) למדינה, או באיטליה של מוסוליני וגם בתנועות ימין אחרות באירופה של התקופה שלא הצליחו לתפוס את השלטון כמו צלב האש בצרפת, משמר הברזל ברומניה או איגוד הפשיסטים של אוסוולד מוזלי בבריטניה. כולן פשיסטיות מסיבותיהן שלהן, ולא בהכרח קשורות ליהודים.
ומה עם התנועות הניאו-נאציות של היום? האידיאולוגיה שלהן היא אותה אידיאולוגיה פשיסטית בקווים כלליים, רק שהן אינן מסוגלות ליישם אותה. לפחות לא כרגע. ומה שנדהמנו לגלות רק לאחרונה הוא שתנועות הימין הקיצוני האלה אפילו חביבות בעיני ממשלת ישראל, כשהן עצומות, ואף קורצות לנציגיה שרק לאחרונה הוזמנו ארצה כאורחי כבוד. הם אומנם פשיסטים מוצהרים והאני מאמין שלהם נגוע בגזענות, ומרמור - אבל כל עוד השנאה הזאת לא מופנית כלפי יהודים, זה מתקבל על הדעת ומקבל הכשר. לפחות על-פי השר שיקלי. הוא לא מזהה תהליכים, והוא גם לא זוכר ובטח שלא לומד. השואה מבחינתו היא של היהודים והיהודים בלבד. האידיאולוגיה שהניעה אותה מניחה את הדעת כשהיא לא מופנית כלפינו.
אמיר בוגןאם אנחנו באמת רוצים לזכור ולא לשכוח, עלינו לחזור להיסטוריה, לחקור אותה, גם כשאנו חווים את ההווה היומיומי שלנו. יום השואה על טקסיו וסמליו פה בשביל לתת לנו תשובות, חד-משמעיות, ברוח הלאום. אבל כדי ללמוד, חשוב יותר לשאול שאלות, קשות. להטיל ספק, אפילו בעצמנו. חייבים להשוות. לא, אנחנו לא נאצים. גם לא היום כשיש כאלה בעולם שטוענים שאנחנו כאלה. אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות דומים להם. טראומת השואה לא הופכת אותנו היהודים לחסינים מנגע הפשיזם, וגם לא יכולה להצדיק אותו. ביום השואה אנחנו זוכרים ולא שוכחים מה שעוללו לנו הנאצים, אבל מתעלמים מהתנאים בהם פרחה האידיאולוגיה שלהם, בדמוקרטיה מתגוננת ושברירית. אם לא נשווה אליהם בעבר, לא נלמד על עצמנו עכשיו. אולי רק נשנן, נדקלם ונזכור.
