היום אני רוצה להדגיש רעיון פשוט, אבל עם השפעה גדולה: מטאפורות משנות את האופן שבו אנחנו חושבים. המילים שבהן אנחנו משתמשים כדי לתאר דברים חשובים בחיים שלנו לא רק משקפות את מה שאנחנו מרגישים, אלא גם מעצבות את התחושות שלנו, את ההתנהגות שלנו, ואפילו את הציפיות שלנו מהחיים.
בתור דוגמה, בואו נדבר על אהבה.
לא פעם אנחנו שומעים משפטים כמו “אהבה היא עבודה”, “מערכות יחסים הן עבודה קשה”. זו עצה נפוצה, בעיקר מאנשים מבוגרים עם הרבה ניסיון, שכבר ראו דבר או שניים בחיים. הם נוטים לומר את זה בטון של “חכה, ילד, אתה עוד תלמד” — כאילו האהבה, שבתחילה מרגישה טבעית וקסומה, היא בעצם עסק מורכב שמצריך מאמץ. אבל האם זו מטאפורה טובה? האם היא מועילה? לטעמי, זו מטאפורה גרועה מאוד.
אני אוהב את העבודה שלי. באמת. אין לי כמעט תחביבים אחרים חוץ מהעבודה. אבל גם כמי שאוהב את מה שהוא עושה, כשאני שומע את הביטוי “אהבה היא עבודה” עולה בי תחושה לא נעימה
אני אוהב את העבודה שלי. באמת. אין לי כמעט תחביבים אחרים חוץ מהעבודה. אבל גם כמי שאוהב את מה שהוא עושה, כשאני שומע את הביטוי “אהבה היא עבודה” עולה בי תחושה לא נעימה. כי מה המשמעות הסמויה של המטאפורה הזאת? שכדי להגיע לאהבה, צריך קודם לשלם מחיר. צריך “לסבול קצת”, למלא טפסים, להחניף, לשתוק, להתפשר, להתמודד עם ביורוקרטיה רגשית. אהבה, לפי המטאפורה הזו, היא תוצאה של מאמץ רצוף — ולא תמיד נעים.
כשאנחנו מתחילים לראות את מערכת היחסים שלנו דרך העדשה הזו, אנחנו מתחילים להרגיש אותה כך. פתאום אנחנו לא עושים דברים מתוך רצון, אלא מתוך חובה. לא מתוך שמחה, אלא מתוך ויתור. זה כבר לא “אני רוצה לשמח את בת הזוג שלי”, אלא “אני חייב לזכור לקנות לה פרחים, כי אחרת היא תכעס”. וכשככה נראית האהבה — משהו בה מתייבש.
אהבה היא תחביב. ומערכות יחסים הן תחביב. נשמע מוזר? תנו לי להסביר
אז אני רוצה להציע מטאפורה אחרת, שאני חושב שיכולה לעשות שינוי אמיתי: אהבה היא תחביב. ומערכות יחסים הן תחביב. נשמע מוזר? תנו לי להסביר.
דמיינו תחביב כמו קדרות. אתם יושבים מול גוש חימר, מכניסים את הידיים פנימה, לוחצים, מעצבים, יוצרים. לפעמים יוצא משהו יפה, לפעמים סתם גוש עקום. אבל מה שחשוב זה שאתם נהנים מהתהליך עצמו. אתם לא עושים את זה בשביל ציון, או בשביל תעודה, או כי מישהו הכריח אתכם. אתם עושים את זה כי זה כיף. הדרך היא כיף, ההתנסות היא כיף, והתוצאה גם היא כיף.
ככה בדיוק לדעתי אנחנו צריכים לחשוב על מערכות היחסים שלנו. במקום לראות אותה כמשהו שצריך “לשרוד” או “לנהל”, למה לא לראות אותה כמשהו שכיף להשתפר בו? כמו תחביב טוב, אפשר ללמוד איך להיות בן זוג טוב יותר. ליהנות מהניסיונות, גם מהכישלונות, גם מההצלחות. לשמוח כשאנחנו מצליחים לשמח את מי שאיתנו, אבל גם לא לקחת ללב כשלא הצלחנו. כי זה לא מבחן — זה תהליך.
וכאן אני חוזר לרעיון המרכזי: המטאפורות שאנחנו בוחרים משנות את מהות הדבר עצמו. אם נבחר לחשוב על אהבה כעבודה, נרגיש עייפים, מותשים, מחויבים. אם נבחר לחשוב עליה כתחביב, נרגיש סקרנות, שמחה, רצון להתפתח. כמו ענן שמרחף מעל הראש ומסמן לנו לאן להסתכל — המטאפורה קובעת על מה נשים לב, איך נבין את המצב ואיך נגיב אליו. היא מכוונת את הזרקור של המחשבה שלנו. וכשמדובר באהבה — זה זרקור שכדאי מאוד שיכוון למקום הנכון.
אז נסו לחשוב על האהבה שלכם כתחביב - לא מטלה, לא תיק, לא משרה מלאה. פשוט דבר יפה שאנחנו רוצים להשקיע בו — לא כי אנחנו חייבים, אלא כי אנחנו רוצים.
