ביום שני יעמוד נשיא צרפת עמנואל מקרון באו"ם ויצהיר על הכרתו בפלסטין כמדינה. הוא לא היחיד. נציגים של 17 מדינות, בהן קנדה, אוסטרליה וידידות אחרות של ישראל, שהיססו עד עכשיו אם להצטרף להחלטה, יעלו לדוכן המפורסם בניו יורק, אותו אחד שבו הראה להם ראש ממשלת ישראל ציורים של אסונות המאיימים על העולם, כמו למשל הגרעין האיראני.
ספוילר: ליוזמה הצרפתית אין את היכולות הקסומות שמייחסים לה בארץ – כינונה המעשי של מדינה פלסטינית בטווח הקרוב מאוד. היא כן יכולה להאיץ תהליך בידוד עולמי ממיט אסון, שכבר החל.
הסירוב של ישראל להשתתף בדיון על מהלך תאורטי, שנועד במקור להפעיל לחץ לפתרון שתי המדינות ולהציג אפשרות ל"יום שאחרי" הפך את ההחלטה להוראות הפעלה מעשיות לעתיד המזרח התיכון. רכבת השדים שעליה עלינו כבר עזבה מזמן את התחנה. כדאי להפנים: ההכרה בפלסטין מאחורינו. לסובב את הגב ולהתעקש שאנחנו נוסעים בכיוון אחר היא הזיה והתכחשות למציאות. השכבות הטקטוניות העולמיות רועדות, הגושים הגדולים והמוכרים מתפרקים וכולם מחפשים דרך לקרונות הקדמיים. האם ישראל רוצה להשפיע כל התנועה או להתלונן?
הרבה תנאים עומדים בין הצהרת הכוונות באו"ם למימושה בשטח.. הצרפתים והסעודים הם שניסחו אותם מסיבות המשרתות אותם אבל גם כדי להגן על בטחון ישראל. אחד מהם הוא בחירות ברשות הפלסטינית עד סוף 2025, ללא השתתפות החמאס ועם פלורליזם מפלגתי של מועמדים דמוקרטים. עוד תנאי: ביעור מוחלט של הסתה נגד ישראל בספרי החינוך. יש גם דרישות ספציפיות למיגור השחיתות, הזרמת דם חדש להנהגת אש׳׳פ ואיסוף נשק. אוטופיה במיטבה.
גם אנחנו רוצים להפוך לצריח שמוזז על ידי אינטרסים לא לנו?
במשך שנים היו הפלסטינים כלי במשחק העולמי. האם גם אנחנו רוצים להפוך לצריח שמוזז על ידי אינטרסים לא לנו? שורות הרווח בהסכם עבור ישראל הן מקבלה הסכמי אברהם משופרים וקונצנזוס עולמי לפירוק החמאס. איך אנחנו הופכים את הערובות האלו לחשובות לא פחות מאלו שניתנו לפלסטינים. אנחנו באמת רוצים שקואליציה בינלאומית תחליט במקומנו, תוך הטלת סנקציות כואבות מוסרית וכלכלית? בניגוד לדעה הרווחת בממשלת ישראל, המהלך לא תלוי בהסכמתנו או אפילו בקבלת אישור מארה"ב. ממשלת ישראל יכולה להמשיך ולהתעקש שכל זה רק טפטוף. בעולם האמיתי התחזית לחורף כוללת שטפונות.
שחרור החטופים יכול היה להיות תנאי לכינונה של מדינה פלסטינית, תוך שימוש בתחרות הפנימית בין מדינות ערב. במקום זה מסבירים לנו מקורות באליזה ש"תנאי כזה נותן כוח לחמאס". אם ישראל לא עומדת על הרגליים האחוריות בעיצוב העדיפויות בהסכמים, למה שצרפת או סעודיה יסבכו לעצמן את החיים ויתעקשו?
אם ישראל לא עומדת על הרגליים האחוריות בעיצוב העדיפויות בהסכמים, למה שצרפת או סעודיה יסבכו לעצמן את החיים ויתעקשו?
אפשר לדקלם כל היום כי ההתנגדות למלחמה בעזה היא"בעיית הסברה". את הגיהנום שם אי אפשר לשווק כצדק. הדיון על הטלת האשמה פחות מעניין כרגע מעצירתו המיידית. זהו קונצנזוס עולמי, הכול ללא רק ממשלות אלא גם אזרחים בעולם. רבים מהם הזדעזעו עמוקות מזוועות ה7 באוקטובר. הזיכרון הקולקטיבי הזה הולך ומתפוגג בגלל המצב ההומניטרי בעזה. . החמלה עברה צד. לנו ברור שהחמאס אחראי למתרחש ברצועה לא פחות. את העולם מעניין מה ישראל יכולה לעשות כדי לעצור אותו.
נכון, לצרפתים יש אינטרסים משלהם להתערב בסכסוך. ברור שהנשיא מקרון מפחד מהתלקחות חברתית פנימית. הוא מעדיף לזהור באזור הנוחות שלו: מדיניות החוץ. הוא מנסה לחזור ולהוביל את אירופה. אפשר גם לדבר המשבר הכלכלי ברפובליקה ועל הצורך בהשקעות קטאריות.
תמר שבקצרפת אמביוולנטית בנושא האנטישמיות. העיתוי האומלל של ההכרה בפלסטין באמצע המהומות החברתיות והשילוב של בורות וטמטום במחאה הפרו פלסטינית מלבה את השנאה. את הרעל הזה נשתה כולנו: הישראלים, היהודים ומדינות העולם.
מקרון גם צייצן סדרתי בנושא עזה והשטחים. הוא נשיא צרפת וזכותו לנהל מדיניות המתנגדת לרעב וההרס בעזה. משום מה, אנחנו פחות מפנימים את הגינויים לפשעי החמאס וקריאותיו לשחרור החטופים.
צרפת הציעה עזרה שלא ביקשנו ממנה ברגע קריטי שבו אנחנו מסרבים להפנים את גודל הסכנה הקיומית העולמית. במקום להשתתף בהיסטוריה הפכנו את נושא הדו קיום עם הפלסטינים למלחמת בוץ עם הצרפתים. זו הסחת דעת מסוכנת. המאבק על עתידה, מעמדה ואופייה של ישראל כדמוקרטיה יהיה ארוך וקשה. צרפת מתעקשת שנתקדם ומהר לכיוון הקטר.
