קיבוץ ניר עוז הוקם ב-1955 כהיאחזות נח"ל. שנתיים לאחר מכן הגיע למקום גרעין של השומר הצעיר שהפך אותו לביתו. הם היו אז אידיאליסטים בצורה לא רגילה, כמעט מעל הטבע. חלוצים וציוניים עם ערכים ומטרה ברורה - הגנה על הגבולות וניסיון לייצר שכנות טובה עם השכנים העזתים. אתמול (חמישי) הושב מהרצועה החלל החטוף עודד ליפשיץ שנמנה עם מייסדי הקיבוץ. עוד אבדה לגרעין הוותיק במלחמה שהחלה בטבח 7 באוקטובר.
בין עשרות הראשונים שהגיעו לשממה מוחלטת הייתה גם יוכבד (יוכק'ה) ליפשיץ, אלמנתו של עודד שגם היא נחטפה לעזה ושוחררה אחרי 17 ימים בשבי חמאס. הגרעין המייסד כלל גם את המשורר עמירם קופר שנרצח בשבי חמאס. בחבורה היו גם רמי קציר שנרצח במתקפת מחבלי חמאס, ואריה זלמנוביץ' שנחטף ונרצח בשבי חמאס. בגרעין המייסד היה גם רן פאוקר, אחיו של גדעון פאוקר שנרצח בטבח.
עודד ליפשיץ הגיע לקיבוץ בגרעין ב' - שנה לאחר הגעת בת זוגו יוכבד. אחריהם הגיעו לקיבוץ גם חיים פרי, אלכס דנציג ואברהם מונדר, שנרצחו במנהרה בחאן יונס והוחזרו לארץ באוגוסט בשנה שעברה במבצע משותף של צה"ל ושב"כ. עוד כללה הרשימה של אלו שהגיעו בהמשך גם את אליהו (צ'רצ'יל) מרגלית וסעיד (דוד) משה שנרצחו בטבח. גם גדי מוזס, ששוחרר אחרי 482 ימים בשבי חמאס, נמנה עם המייסדים.
כרבע מתושבי קיבוץ ניר עוז נרצחו או נחטפו ב-7 באוקטובר. נתן בהט (87), שהגיע לקיבוץ ב-1958 ושרד את הטבח, לא מוכן לעזוב. "אני בוגר השומר הצעיר", הוא אומר. "יצאתי לפיקוד ועברתי לגדוד הנח"ל המוצנח ושירתי בסיני. כשהשתחררתי, החברים שלי היו פה, אז באתי. הייתי האזרח הראשון שהגיע לפה ב-58'".
בהט אמר עוד: "גדלנו על מלחמת העולם השנייה, הכרנו את ניצולי השואה, על מלחמת השחרור, וידענו שאיפה שנגמר התלם האחרון - שם נגמרת המדינה, ושצריך להגן על המדינה שלנו ולהרחיב אותה. על זה אני גדלתי. זאת הייתה המשימה שלי וזאת עדיין המשימה שלי, ולכן אני גם פה ברגע זה".
בשבת הארורה הוא שהה באחת הדירות הבודדות שאליהן לא הגיעו המחבלים. "התגנבתי החוצה עם החיילים וראיתי מה קורה", הוא מספר. "ישר התנגן לי בראש השיר 'החיטה צומחת שוב', זה אחד לאחד מה שקורה לנו היום". אחרי שלושה שבועות שבהן הוא הוגדר "מפונה", בהט החליט שזה מספיק לו ושב לקיבוץ. לאורך השנים הוא מילא שורת תפקידים בקיבוץ עד שיצא לגמלאות, היום הוא עוזר בשיקום.
למרות הזוועות, בהט ממשיך לדבוק בגישה מאופקת אל מול ההתרחשויות מעבר לגבול. לדבריו, "יש לנו שכנים, ואנחנו צריכים לדעת לחיות איתם בשלום. יש לי ידיד מעזה, ג'מאל, גר בחאן יונס. עבדנו יחד ב'נירלט' שנים רבות. שלחתי לו כסף לשיקום הבית, תרמתי לו. היינו מדברים פעם בחודש לפחות, הוא היה מתקשר אליי והיינו מדברים בעברית. מאז המלחמה אני לא יודע מה איתו".
בהט הוסיף: "בוודאי שאני לא מאושר מהשכנים שלנו, אבל אנחנו צריכים לדעת איך לחיות איתם. לא באמצעות להרוג. דעתי לא השתנתה. נכון, יש שם נבלות, יותר ממה שחשבנו - אבל אני בטוח שיש שם אנשים שלא רוצים במלחמה. צריך למצוא את הדרך לראות איך אנחנו חיים כאן".
על דור המייסדים של הקיבוץ, ציין החבר הוותיק: "הייתי עובד עם קופר (עמירם) למשך תקופה. הייתי גזבר והוא בהנהלת החשבונות. רן פאוקר, ה'נויניק' שלנו, טיפוס עקשן שבזכותו יש לנו גינות נוי מפוארת. גרנו באותו חדר בצריף. פעם אחת אבא שלו היה פה בביקור וגם אבא שלי. שניהם נפגשו והסתבר שהם מכירים מעבר כשאבא שלי בנה לולים בנהריה. זה היה משעשע. גדי מוזס היה מגדל תפוחי אדמה במצרים, הוא היה נוסע כל שבוע למצרים דרך רפיח וחוזר בסופ"ש".
על החברים הרבים שנרצחו, הוא אומר: "אלה היו אנשים אידיאליסטים, אנשי שלום ואנשים שבאו להפריח את השממה והצליחו בזה". ומה צופן העתיד? לפי בהט, עוד מוקדם לדעת. "אני יודע שהוותיקים ירצו לחזור ויחזרו, לגבי השאר אני לא יודע. אנשים חוו תופת ויש כאלה שמדברים על מעבר למקום אחר, ויש כאלה שמדברים על חזרה ושיקום".
"יש לי את הכורסה שלי"
"לי טוב פה. יש לי את הכורסה שלי, המקלחת שלי ואני מרוצה. זה הבית", הוא מסביר. "כשיתחילו לחזור הנה תיווצר קהילה, ויותר אנשים ירצו לחזור. הכּוונה עכשיו היא להכשיר דירות ולהביא את קבוצת החוזרים הראשונה. אם היית מדבר עם קופר הוא היה יכול לספר לך המון, הוא היה אדם ורבלי וכישרוני".
נכון לעכשיו מתגוררים בניר עוז עוד משפחה ובת הקיבוץ. מעבר לכך אפשר לראות בין השבילים מתנדבים וכוחות ביטחון. בהט סיפר: "אשתי השנייה לא הייתה יכולה לגור בניר עוז. עברתי איתה לחולון, לא החזקתי שם שבוע. נפרדנו וחזרתי לניר עוז. אשתי השלישית כבר הבינה עם מי יש לה עסק, והיא עברה לכאן".
אחת השאלות המורכבות מאז תחילת המלחמה היא מדוע ראש הממשלה בנימין נתניהו לא הגיע לביקור בקיבוץ. "ראש הממשלה אומר שהוא מביע צער, אבל הוא בחיים לא בא לניר עוז", מציין בהט. "גם אם הוא היה בא לניר עוז - הייתי דואג ללכת מכאן באותו יום. אם לא היינו פה ולא היו להם קיבוצים בדרך, המחבלים היו מגיעים ישר למקומות נוספים".
חברי ניר עוז במפגן תמיכה עם השבת החטופים החללים
(צילום: תומר שונם הלוי, רוני גרין שאולוב )
עדי שיטה (86), גם היא מהגרעין המייסד של הקיבוץ, אמרה: "בכיתה ד' הייתי בשומר הצעיר. אמא שלי תמיד אמרה לי כמעין איום 'אני אשלח אותך לקיבוץ'. אמרתי לה שאני באמת אלך לקיבוץ. הגענו לקיבוץ בשנת 57' בתור מחלקת נח"ל בהתחלה, עשינו אפילו מסדרים".
על עודד ליפשיץ היא אומרת: "הוא איש שהיה שווה להקשיב לו. הייתה לו מִשנה סדורה, היו לו דעות מאוד נוקבות. הוא היה איש של שלום. היה לו קשר עם אנשים בעזה והוא הסיע חולים משם לבתי חולים בארץ. הוא ידע את ההיסטוריה של הסביבה".
בהתייחסה לנרצחים הרבים מקרב חברי ניר עוז, ציינה שיטה: "הם נתנו את נשמתם לקיבוץ, תרתי משמע. בחלוציות, בשותפות. יומיים לפני הטבח ערכנו מפגש. היו חיבוקים ושמחה, עודד ויוכק'ה היו שם. היינו עושים טיולים גדולים יחד. אנחנו כמו אחים. אני לא מכירה עוד חברויות כאלה וזה לא ככה. כולנו ניר עוז בתוכנו. השבר הוא מאוד גדול".
רן פאוקר (88), ששכל כאמור בטבח את אחיו גדעון, סיפר: "אני תלמיד כדורי, הייתי בנח"ל. בסוף הטירונות הגענו לניר עוז ומאז אני שם. מ-1962 אני גנן הקיבוץ. בשנה שנכנסתי לתחום הנוי אבא שלי אמר לי שצריך לקבוע חזון, והחזון היה שמאחר ולא היו מים בניר עוז - שלא יראו את בתי הקיבוץ מהאוויר לצורך הסוואה אקלימית, לא צבאית. ידענו שצל של עץ יכול להוריד את הטמפרטורה".
פאוקר ואשתו כרמלית היו ב-7 באוקטובר אצל בתם שמתגוררת בשדרות. "היינו אמורים לחזור לילה קודם לכן, ובסוף נשארנו לישון בבית של הבת", סיפר פאוקר. "למזלנו היינו ברחוב שקט בשדרות. אחי נרצח ודימם למוות במשך שש שעות. זוגתו לא הצליחה לעצור לו את הדם".
מאי 2024: עצרת הזיכרון של חברי קיבוץ ניר עוז
(צילום: מאיר אבן חיים)
על הצפוי בהמשך בקיבוץ אמר פאוקר: "למזלי יש לי מנגנון הגנה שאני שם קו על מה שקרה, וחושב רק על העתיד. אני מצליח להמשיך לחיות למרות שאח שלי נרצח. העתיד בניר עוז מאתגר מאוד. אני שותף לתכנון, וצריך לבנות את ניר עוז מחדש. מהוותיקים כמעט לא נשאר אף אחד. עד שלא יחזור אחרון החטופים לארץ, לא נוכל להשתקם".
הוא אמר עוד: "לי ולעודד הייתה היכרות כל כך טובה שמדי כמה שנים כעסתי עליו והוא כעס עליי. החלטנו לשבת והחלקנו את הכעס ונעשינו שוב חברים טובים. הוא חסר לי. כולם חסרים לי בבניית ניר עוז מחדש, כיצד המעטים שנשארנו נצליח לשמור על האווירה הטובה של ניר עוז? עודד היה איש שלום, חיים פרי היה איש שלום. סעיד יחסר לי מאוד, הוא היה איש מיוחד במינו ביחסי אנוש. הדור הצעיר צריך לנסות ללמוד מאיתנו מהי חברות. צריך להמשיך לחיות את העתיד ולבנות את ניר עוז עם פינת זיכרון שתהיה מחוץ לקיבוץ – אסור לחיות בתוך אתר זיכרון.
"המייסדים של הקיבוץ הם אנשים חמים, אוהבי שלום, אנשים שמאמינים שרק שלום יביא ביטחון – שום צבא לא יביא לנו ביטחון. אנחנו רואים את זה פעם אחרי פעם. שלום עושים רק עם אויבים. יש לי חברים טובים בעזה שאני מדבר איתם לפחות פעם בשבוע. הם מפחדים פחד מוות מחמאס, יותר ממה שאני מפחד. לנו יש חלק לא קטן בכאוס בזה שהחזקנו 2.5 מיליון בבית סוהר ובכוך קטן. מה שמטריד אותי זה שמדינת ישראל הפקירה את ניר עוז ואת העוטף. הפקירו אותנו ויש לנו ראש ממשלה שלא לוקח אחריות. ביבי אפילו לא מוכן לבוא לניר עוז בכאוס הנוראי".
