ב- 600 ימים שחלפו מאז שבעה באוקטובר מדינת ישראל למדה להכיר מקרוב את קיבוץ ניר עוז. עד אותה שבת היה הוא "עוד קיבוץ" בארץ שמעטים שמעו עליו ולמעטים עוד יותר יש קשר אליו או מודעים לקיומו. ב-600 ימים שחלפו חברי ניר עוז נכנסו עמוק ללב של כולנו, אבל נשארו מחוץ ללב של רה"מ נתניהו, שכנראה גם ב-600 ימים הבאים ידיר רגליו מהקיבוץ שנחרב ברובו. נתניהו טרם הגיע למוקד הטבח, טרם הביט עמוק בעיניהם של התושבים, והוא מקפיד לשמור על נתק מוחלט.
במאות הימים הללו למדנו להכיר ולשנן היטב את השמות ביבס, קוניו, קדם סימן-טוב, יהוד, מוזס, אדר והרשימה עוד ארוכה ויקרה לצערנו, שהפכו לחלק מהמשפחה האישית של כל אחד מאיתנו. בכל ריאיון איתם, או הופעה שלהם על במה בעצרת מנסים חברי ניר עוז לשמר את אהבת הציבור, את אהדת הציבור כלפיהם, ולא מרפים.
כחקלאים, אנשי האדמה, הם יודעים שהאדם בדיוק כמו הצמח זקוק לטיפוח מסור ותשומת לב, אחרת יתייבש וייבול. הם צריכים את עם ישראל לצידם במאבק למען השבת חבריהם מהשבי, שהם קודם כל חלק מהעם. 600 יום הם זועקים ששלום החטופים לא רק באחריותם, אלא הם שיבולים בתוך השדה השייך לכולנו. כל מי שמשוחח ב-4 עינים עם חברי ניר עוז ישמע הקבלות ומטפורות בין חיי האדם לחקלאות וגידולי השדה. זהו עולם המושגים והדימויים של החקלאים.זו השפה שלהם. מיוחדת במינה, ציורית, תמימה ורומנטית.אם כך, איך שלא ייכנסו לנו ללב?
חלומם לחזור לאנונימיות מוחלטת. לקהילה המצומצת שלהם, למדשאות בקיבוץ, לבתים הקטנים והפשוטים כבתיהם של גמדים מעולם האגדות. למרות שרוב הבתים בניר עוז נשרפו והתחוללו בהם זוועות, עדיין נשארו מעט שרידים שמעידים על חייהם הפשוטים והצנועים של החברים. הגינות המטופחות שעוטפות בתים קטנטנים ונדנדות עץ לילדים תלויות על עצים גבוהים- כל אלה מספרים לנו שהפשטות עבורם הייתה עולם מלא בתוכן.
הזמן שחולף איננו מרפא
ככל שחולף הזמן, ממדי מחדל ההפקרה בניר עוז והטרגדיה מתעצמים. כנראה שביום ה-700 למלחמה אם לא תסתיים עד אז, נבין את עוצמת האסון עוד יותר. הזמן שחולף איננו מרפא עבור החברים שהיו שם בקיבוץ כשפלשו אליו מאות מחבלים והמון עזתי שחיפש רק לבזוז כמה שיותר.
600 ימים חלפו ותשומת הלב מצידם של מנהיגנו כלפיהם נמדדת בקמצנות ועצלנות במקרה הטוב, או היעדרות מכוונת משיקולים פוליטים במקרה הרע. האם ביום ה-601 למלחמה המצב ישתנה?
מדי מוצאי שבת יוצאים חברי ניר עוז לעצרת משותפת ליד מגוריהם הזמניים בקרית גת למען השבת 14 חברים. מתסכל, אבל לפעמים גם מובן, שמעצרת לעצרת מספר המשתתפים יורד. מרוץ החיים נמשך, מבינים שם בניר עוז, ולא מרשים לעצמם לכעוס על הציבור שקצת נסוג בתמיכה וההזדהות.
אבל בדרכם השקטה הם מנסים לשמר בתודעה את סיפורם וכאבם. כדי לזכות בתמיכת הציבור, הם יודעים, צריך לבוא בגישה מחבקת ומזמינה ולא בכוח. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא. עצוב שקיבוץ חקלאי וקהילתי צנועה נאלץ בעל כורחו ללמוד נושאים שתלושים מחייהם כמו "אסטרטגיות תקשורתיות". ידיהם מיומנות לפורר רגבי אדמה ולא לנסח הודעות לתקשורת. רגליהם מתורגלות לצעוד בין ערוגות השדה ולחפש פיצוצי מים בצינורות ההשקייה ולא לכתת רגלים בליווי קבוצות בסיורים בין הבתים השרופים.
מתן צורימילא הציבור בישראל שהקשב שלו למצוקתם של חברי ניר עוז משתנה, אבל איפה הקשב של ההנהגה בישראל שכמעט ולא מגיעה לניר עוז. 600 ימים חלפו ותשומת הלב מצידם של מנהיגנו כלפיהם נמדדת בקמצנות ועצלנות במקרה הטוב, או היעדרות מכוונת משיקולים פוליטים במקרה הרע. האם ביום ה-601 למלחמה המצב ישתנה? כנראה שלא. רה"מ נתניהו שכבר מזמן לא רצוי שם, כנראה יופיע שם בעוד שנה או שנתיים, כשיגזרו את הסרט לאחר שיקום המבנים. אבל זה לא יעזור לו. התעלמותו מהם לא תשכח לעולם.
