מי באמת מאמין יותר במדינה – המשפחות שהופקרו או מתנגדי העסקה? לכאורה, התשובה ברורה, אבל במציאות היא מפתיעה.
לכל הורה יש רגעים קטנים של אינטימיות עם ילדיו. עבורי, זה משחק תמים לפני השינה. לפני יומיים הפסדתי ב"זוג או פרט" לילדה בת שנתיים. היא לא באמת ידעה מה היא עושה, אבל בכל פעם שסגרתי אגרוף, היא פתחה את ידה. כשהושטתי כף פתוחה, היא סימנה שתיים. הבכור לעג לי, ואני נוצר את הצחוק הזה בלב.
ללישי מירן-לביא, זוגתו של עומרי, יש טקס השכבה אחר. כל ערב, הבת שלה שואלת: "הצלחת היום להחזיר את אבא?" והתשובה – פעם אחר פעם – שלילית. בעיניה, שאלת העסקה מיותרת. היא נשואה לשלב ב'. כשהמדינה סופרת פעימות, היא לא מחסירה אף אחת. אין לה הפתעות בדרך, רק המתנה דרוכה לסיום שלב א' ותקווה שיהיה המשך.
ביום ראשון האחרון הדרמתי לעוטף עם אנשי תקשורת מהמגזר הדתי. את לישי ואת קובי אהל, אביו של אלון, פגשנו מחוץ לבית משפחת מירן-לביא. בניגוד לבתים השרופים של ניר עוז, הבית שלהם כאילו קפא על מקומו, נטול סימני ירי או מאבק.
ב-7 באוקטובר, המחבלים הכריחו נער שכן לשכנע את עמרי ולישי לצאת ואז דחקו אותם, יחד עם בנותיהם לבית משפחת עידן, שם חטפו את האבות יחד עם יהודית ונטלי רענן.
קולות המסוק ממעל מלמדים שהשמועה על הפסקת האש לא הגיעה לנחל עוז. אבל העסקה – שלא כוללת את אהוביהם של קובי ושל לישי – עומדת על הפרק. הם רוצים שנשמיע קול ברור: עד הסוף, כולל שלב ב'. התמונות של החטופים האחרונים ששבו עוד צרובות בזיכרון. כשאנחנו עומדים מול השאלה, ברור לנו מהו הגורל שממתין לאחרים.
כשנשאלה על הסכנות שבעסקה, לישי לא היססה. הבעיה מבחינתה אינה באיומי הטרור, אלא בתגובה שלנו כלפיהם. "7 באוקטובר לימד אותנו שאיומים קטנים הם לא באמת קטנים", היא אמרה. "כששורפים שדות בבלונים, צריך להגיב. כשאומרים שקורה משהו בצד השני, צריך לפעול. להתעלם זה להפקיר". מבחינתה, הכול תלוי בגישה שהממשלה תציג.
"אני מתנגדת להכלה", היא הבהירה. יתר הנוכחים הסכימו, אך מצעדי הראווה בג'נין, שכם, קלקיליה וטקסי השחרור המחפירים של החטופים מראים שמערכת הביטחון עדיין מהססת לפתוח באש.
הסיור לווה בזוג חילוני מרעות. הוא חגג יום הולדת 70 ורצה לראות את הזוועות במו עיניו. היא אפשרה לו לציין כך את היום. "קיבלתי שתי מתנות" אמר לי. "האחת – לראות מה קרה. השנייה – לפגוש את הציונות הדתית. אתם מזכירים לי את בני האליטה של שנות ה-70".
האחריות לשינוי תפיסת הביטחון מוטלת על כתפי העם
אבל היה משהו שחתן יום ההולדת פספס – וכנראה לא רק הוא. בכמה מפגשים עם קרובי משפחות חטופים, הם התעקשו שהאחריות לשינוי תפיסת הביטחון מוטלת על כתפי העם. כלומר, זו המשימה שלנו לדחוק בממשלה ובצבא לתקוף את האויב ללא רחם. באופן אירוני, דווקא המשפחות שהופקרו יותר מכולם מאמינות במדינה יותר מכולנו.
מתנגדי העסקה לא מתנגדים להשבת החטופים. להפך. הם חוששים מכך שזה יעודד חטיפות נוספות. כלומר, חוסר האמון שלהם אינו כלפי העסקה – אלא כלפי נבחרי הציבור שמובילים את המחנה שלהם.
בעודנו מבקרים בנחל עוז, ממשלת ישראל וצה"ל נבחנו שוב: עשרות עזתים תועדו 300 מטרים מהגדר, סמוך לנחל עוז. צה"ל ביצע ירי הרחקה, פגע בתשעה פלסטינים, אך האמון – שטרם אוחה – נסדק שוב.
כעת, כשהקרקע תחת העסקה מתערערת, לממשלת ישראל שתי אפשרויות: לממש את העסקה עד תום, כולל נסיגה מעזה וזניחת דיבורי הטרנספר, או ליישם לאלתר את לקחי המחדל – ולסיים את שיטת הפשיטות הכושלת.
עקיבא לםדניס ויסלפולכאורה, אפשר היה לאחוז במקל משני קצותיו, אך הממשלה ממשיכה לפסוח על שני הסעיפים. ראש הממשלה ושריו תדרכו נגד שלב ב' של העסקה, אך הפרות חוזרות של חמאס – מהשפלת החטופים המשוחררים ועד בדיקות מתגרות של גבולותינו – נענות בהצהרות חלולות ובתדרוכים לפיהם חמאס לא מחפש למתוח את החבל. אם זו לא תפיסה של 6.10, אני לא יודע מה כן.
לאור הנסיגה המתמשכת מאז תחילת העסקה, השאלה המתבקשת היא האם מישהו באמת למד משהו מ-7 באוקטובר?
לישי, קובי ושאר משפחות החטופים אומרים שזה בידינו. מתנגדי העסקה לא יכולים להתעלם מכך שהידיים רועדות.
פורסם לראשונה: 08:13, 14.02.25
