לאחרונה מצאתי את עצמי מסבירה לנערה אמריקאית צעירה את פרשת גרטה טונברג והמשט שלה לעזה. כשאמרתי לה שישראל מפעילה מצור כדי ללחוץ על האוכלוסייה האזרחית באמצעות רעב – ראיתי אותנו משתקפים במבט שלה. באותו רגע הבנתי למה כל כך הרבה אנשים בחברה הישראלית, גם כאלה הרואים עצמם ליברלים ודמוקרטים, מתעקשים שלא להשוות. למה הם מבטלים בנחרצות כל מי שכן עושה את זה. קשה להישיר מבט אל המראה - דיוקנה של ישראל היום קשה לצפייה.
כשלמדתי פוליטיקה השוואתית, גם אני התנגדתי להשוואות. מה לנו ולצפון אירלנד. איפה סרביה ואיפה אנחנו. אבל השוואה אינה אומרת זהות מוחלטת – היא פריזמה שעוזרת לזהות תהליכים, להבין מגמות. כשאנחנו אומרים "אסור להשוות לשואה", אנחנו לא רק שאיננו מגנים על זכר השואה – אנחנו מונעים מעצמנו את היכולת ללמוד ממנה ולראות את סימני האזהרה. בעשותנו כך אנחנו מממשים את האפשרות הכי גרועה הגלומה בלהיות קורבן: האפשרות להפוך לתוקפן.
הרוגים אצלנו. הרבה הרוגים אצלהם. חטופים ללא אופק חזרה. הותר לפרסום אחד רודף את השני. שום דיבור על עסקה. רק דיבור על ההתנחלויות החדשות שיקומו בעזרת השם בעזה, והרעבה מכוונת כמנוף לחץ, עידוד עזיבה מרצון בואך גירוש אתני. גם מניעת טיפול רפואי נזרקת לחלל. ומחנה ריכוז ראשון כבר מוקם. משפחות שלמות שנמחקות, ואלו עוד בני המזל, כי יש כאלה שנשארו חיים אחד או שניים מתוך משפחה שלמה שכבר לא. ופה אצלנו, רק שלא נעז להשוות.
שנים מתנהל ויכוח בין תומכי הסינגולריות של השואה - "השואה יחידה ומיוחדת, אסור להשוות" - לבין מי שחושבים שמה שיושב בבסיס של החיה הנאצית עלול לצוץ בכל מיני חברות ובכל מיני צורות.
החיה הנאצית יכולה לגדול בארצות מכל מיני סוגים, לעטות כסות של פרויקט מתועש, שאפתני ומלא רכבות או דהירת רגלים המונית ולהבי מצ'טות מדממים. המהות משותפת: ההריגה השיטתית של האחר ממך, והצדקת הריגתו מתוך סכנה אפשרית או פגיעה בשלום עמך
כיום הוויכוח דרמטי יותר: אלה שמתעקשים שלא להשוות - מגינים על עצמם, הרי "אנחנו לא גרועים כמו הנאצים".
המשווים - לא טוענים שכן. הם מבקשים לעצור הידרדרות. לבלום פשעי מלחמה רגע לפני שיהפכו לפשעים נגד האנושות.
בשבילי השואה תמיד הייתה דבר שאם הוא כבר התקיים וגבה רבים מבני משפחתי, אז לפחות שנלמד מהאסון הזה משהו. איך בני אדם נשטף מוחם, איך שטחים אפורים מכתימים את ההפרדה הדיכוטומית בין שחור ולבן, עד שמתחוור שהאפור כבר שחור מאוד.
החיה הנאצית יכולה לגדול בארצות מכל מיני סוגים, לעטות כסות של פרויקט מתועש, שאפתני ומלא רכבות או דהירת רגלים המונית ולהבי מצ'טות מדממים. המהות משותפת: ההריגה השיטתית של האחר ממך, והצדקת הריגתו מתוך סכנה אפשרית או פגיעה בשלום עמך.
"אין בעזה חפים מפשע", "כל תינוק הוא מחבל בפוטנציה" - קוראות מהדורות החדשות שלנו. עיוורות לחלוטין לעובדה שבעזה אומרים בדיוק אותו דבר. הרי גם אצלנו כל תינוק יהיה חייל.
הטראומה הופכת לתוקפנות
השואה קשורה כי במידה רבה ישראל נבראה מתוך הטראומה ההיא, וגם כי עכשיו אנחנו עושים בעצמנו טראומה נוראית, שיש לה קווים משותפים עם מה שנעשה לנו. הרעבה מכוונת, אזורי ריכוז, ירי בעוברי אורח ותחנות חלוקת מזון שנועדו להיכשל. הפלסטינים מגורשים מבתיהם ומעודדים לנוע לעיתים באמצעות ירי חי, ובסוף מופצצים דווקא במחנות הפליטים שאליהם נאמר להם להתפנות.
לגרום לאנשים לאבד צלם אנוש אפשר גם בלי תאי גזים ומשרפות.
כמו שילד מוכה עלול למצוא את עצמו הורה מכה, אנחנו כמדינה מוצאים את עצמנו: קורבן הופך לתוקפן. שרויים בטראומה שלא מסתיימת אלא הולכת ומתעצמת. כאשר מתרחשת פגיעה טראומתית צריך לספר אותה שוב עם התחלה, אמצע וסוף, כדי שנפגע הטראומה לא יישאר תקוע בשבר. אצלנו יש ממשלה שמתעקשת שלא נוכל לספר סיפור עם סוף או איחוי. שנשאר תקועים בטראומה.
חושבת על סבא וסבתא ניצולי השואה האישיים שלי ועל המתים הרבים שלהם, ודי משוכנעת שהדבר העיקרי שהם היו רוצים זה שזוועות דומות לא יקרו לאיש. לא ליהודים ולא לפלסטינים. הזוועות לא חייבות להציג דמיון מוחלט כדי שנלמד מהן. סבתא שלי עשתה הפלה בגטו כדי לא ללדת ילד יהודי. אם אנחנו גורמים לנשים פלסטיניות לא לרצות ללדת ילדים פלשתינאים, לדעתי אנחנו גרועים במידה דומה מספיק.
אולי אנחנו פחות מאורגנים, שיטתיים ומסודרים - בכל זאת אנחנו ישראלים ולא גרמנים - אבל המעשים שלנו לא מקריים או חסרי כוונה. אנחנו מרכזים אותם כדי להשתלט על האדמות שלהם ואם אפשר לגרום להם לסבול מספיק כדי שיעזבו. הדרך האופטימלית לגרום למי שיכול לעזוב היא הרג שיטתי ורעב. יש תוכנית השתלטות על הרצועה, יש תוכנית עידוד "הגירה", יש מדיניות רשמית של הרעבה ומניעת סיוע הומניטרי ואפילו כנס חגיגי של התיישבות בעזה.
"אבל זה לא אותו הדבר," נאמר לי מיד בחזרה. "הם התחילו. ואצלהם אין בלתי מעורבים. והם מתחבאים מאחורי אזרחים. ואצלנו זה בכלל מיעוט קיצוני. כמה מטורפים."
מדברים על טרסנפר ורצח עם
אבל המטורפים האלה הם שרים בממשלה שלנו: הם מדברים על טרנספר ורצח עם ואף מנהיג אחר לא מגנה או מכחיש את זה. זה לא איזה מיעוט סהרורי: אלה חברים בממשלה שלנו שמתכננים התנחלות מחודשת בעזה. שקוראים למדיניות הרעבה של ילדים נשים וזקנים. שמגבים נערי גבעות שמעלים באש בתים על יושביהם. בערוץ 14 צוהלים וחוגגים קריאות לשריפת ומחיקת עזה על יושביה ומאשימים את ההורים העזתיים שהם אוכלים בעצמם ונותנים לילדיהם למות ברעב.
חוששתני שאנחנו הרבה יותר קרובים לחיה הנאצית ממה שאנחנו רוצים לחשוב.
כל הרעיון של ללמוד מהשוואה לא אומר לחכות עד שמגיעים לזהות מוחלטת עם הנאציזם, אלא לזהות מגמות ולהילחם בהן לפני שהן מתממשות במלואן. גם בגרמניה היו הרבה חיילים צעירים שסהכ הלכו לשרת את המולדת ושילמו בחייהם על טירוף הדעת של המנהיגים הגזעניים שלהם.
חובתנו להתנגד.
זאת העת להיות חסידי אומות העולם שקיווינו לפגוש בעברנו.
"ככה זה במלחמות," אומרים לנו. לא. זה לא חייב להיות. מלחמה אינה גזירת גורל. מלחמה היא לא כוח עליון, למרות מה שמספרים לנו על מלחמת אין ברירה.
טילים מהאוויר לא הורגים פחות. מי קובע איזה מוות מחריד יותר? בסוף מה שמשנה למי שמת זה עצם המוות. הדרך במקרה הזה חשובה פחות מהתוצאה.
נועה מימןילד בן 12 בוכה על אמא שלו שנורתה בתור לחלוקת מזון. הוא לא מצליח לעזוב אותה מוטלת, לא רוצה להישאר לבד בגיהנום. סבתא קוברת שלושה נכדים ושמה את הבגדים שהכינה להם לחג על המצבות שלהם. משפחה של ארבע עשר נפשות נקברת תחת ההריסות ומשדרת את חורבנה ואת נסיונות החילוץ שלה בשידור חי. רופאת ילדים מאבדת תשעה ילדים מתוך עשרה ואז גם את בעלה. אלוהים מעמיד אותה במבחן, בולע כל מה שיקר לה, אבל משאיר אותה בחיים. בטח היא מצטערת שהביאה ילדים אל המוות האכזר הזה. הפעם אנחנו משחקים את תפקידו של אלוהים. אלוהים נוראי, נקמן ורצחן.
חובתנו להתנגד. לא לשתף פעולה. לא לשתוק. לא לעצום עיניים מול תחינה של מי שבקושי נותרו בהם חיים.
הכותבת היא יוצרת, מקימת לימונדה - שבט דיגיטלי לנשים פוסט טראומטיות ובעלת תואר שני בפוליטיקה השוואתית - לימודי קונפליקטים
