כחודש מתחילת המו"מ הישיר בין ארה"ב לאיראן, בישראל עוקבים בציפייה ובדאגה אחר התקדמות השיחות, תחת ההבנה כי מדובר בהזדמנות היסטורית להכריע את פרויקט הגרעין האיראני, לצד החשש כי גם הפעם איראן תצליח לשמר את פוטנציאל "הפריצה לנשק גרעיני" בחסות הסכם רע. מנעד "שביעות הרצון" בצד הישראלי נע בין אלה הרואים כישלון בעצם קיומו של מו"מ ודחיקת האופציה הצבאית, ולבין אלה התולים תקווה ב"הסכם טוב" או אחרים המצפים לכישלון ההסכם, שיקרב את האפשרות לפעולה צבאית.
בשבועות האחרונים, כמעט כל משפט היוצא מפי טראמפ מקבל פרשנות מיידית בישראל ומקוטלג כ"חיובי" או "שלילי" ביחס להיתכנות האופציה הצבאית או השגת הסכם טוב.
על אף הצורך המובן לדעת לאן נושבת הרוח האמריקאית, חשוב לעשות אבחנה בין עמדות היסוד של הצדדים ביחס לגרעין, לבין אסטרטגיית המו"מ המלווה את המו"מ. אם נדע להבחין בין שני הנדבכים, נימנע מהסקת מסקנות נמהרות וקבלת החלטות פחות מבוססות.
יש לזכור כי שני הצדדים הינם "שועלי קרבות ותיקים" בניהול מו"מ. הזיכרון ההיסטורי שלנו נותן קרדיט לאיראנים ביכולת להשיג את מבוקשם בהידברות עם המערב, ובצדק - איראן הצליחה להגיע למעמד של מדינת סף גרעינית בחסותם של הסכמים ומשברים בצידם. לעומתם, אנו תופסים את המערב וממשלים אמריקאים קודמים שניהלו מגעים עם האיראנים – כנרפים יותר, נאיביים ואף כושלים במבחן התוצאה, ולראייה הסכם JCPOA הכושל מינואר 2015.
קרדיט לארה"ב
במציאות הנוכחית, נכון יהיה לאתגר הנחת עבודה זו, ולתת קרדיט גדול יותר לאמריקאים ולרצינות כוונותיהם – ודאי בכל הנוגע למניעת גרעין צבאי מאיראן. יתר על כן, כלל לא בטוח שהדיון צריך להתנהל בין אלטרנטיבות מוחלטות – זו המדינית או זו הצבאית. במציאות של מערכות מורכבות אנו צריכים לחשוב במושגים של פתרונות מורכבים ופחות דיכוטומיים, ובמקרה זה – שילוב בין מו"מ עם איראן לבין קידום מהלכים צבאיים מולה, כחלק מאמצעי לחץ בתהליך המדיני או כאמצעי בפני עצמו להשגת היעד.
ישראל צריכה להגדיר ולהבהיר במושגים מקצועיים גרידא מהו "הסכם טוב", באופן אשר יהווה נקודת ייחוס ומצפן מקצועי לדיון האופרטיבי (המדיני והצבאי) להשגת היעד
בניגוד לפעמים קודמות, השיחות מתקיימות תחת נראות צבאית, שאמנם משמשת מנוף לחץ במשא ומתן, אך יכולה להפוך גם כלי יישומי לכל דבר בתרחיש כישלון השיחות. ארה"ב של טראמפ מגיעה לשולחן הדיונים עם יותר פלטפורמות צבאיות באזור, לאחר הפעלת כוח משמעותית בתימן, ועם לא מעט התבטאויות בדבר לגיטימיות השימוש באופציה הצבאית. אנו חווים בתקופה של "הידברות והתנגשות", ואפשר כי ממשל טראמפ יפעיל את מגוון הכלים העומדים לרשותו באופן משולב או מדורג, על פני בחירה בכלי מערכתי אחד. ניכר כי הפעם לכלי הצבאי יש מקום משמעותי יותר במדיניות הממשל, גם אם ברור לגמרי שזו לא האופציה המועדפת מבחינתו.
בכל מקרה, ישראל צריכה להגדיר ולהבהיר במושגים מקצועיים גרידא מהו "הסכם טוב", באופן אשר יהווה נקודת ייחוס ומצפן מקצועי לדיון האופרטיבי (המדיני והצבאי) להשגת היעד.
אז מהו הסכם טוב?
מונע יכולות העשרה: הוצאת כל מלאי החומר המועשר מאיראן; פירוק והוצאת כל הצנטריפוגות (המעשירות והמאוחסנות); החרמת חומרי הגלם לייצור צנטריפוגות; נטרול טכנולוגי של מתקני ההעשרה (פירוק תשתיות).
ללא מועד תפוגה: ההסכם לא יהיה מוגבל בזמן (בניגוד ל JCPOA). מניעת יכולת העשרה עצמאית באיראן לצמיתות, וייצור חלופות אנרגיה גרעינית אזרחית בשליטה מערבית - ללא מעגל ייצור דלק גרעיני באיראן.
נטרול האלמנטים הצבאיים: כל ההסכמים הקודמים לא עסקו ממש עסקו במערכת הנשק. הסכם טוב חייב להתייחס לאלמנטים הצבאיים להבטיח פיקוח על פיתוח ידע (מומחים) ומתקנים חשודים, ולהחרים ציוד ייעודי שנמצא באיראן מתקופת AMAD (תכנית הגרעין הצבאית שפעלה בעבר).
בתוך כך, חשוב להקפיד על מסגרת זמן מוגדרת לשיחות, שכן אחת המטרות של איראן בכניסה למו"מ היא להישאר בתהליך מו"מ ללא תכלית אמיתית. היעד האיראני – לשרוד את אימת טראמפ, בין אם עד תום כהונתו ובין אם עד ש"יימאס לו" ויעבור לסוגיה אחרת באג'נדה האמריקאית. כמו המנוף הצבאי, המשמש מנוף לחץ וגם תרחיש בפני עצמו, כך גם מסגרת הזמנים – היא תמריץ להתקדמות במו"מ וגם שעון עצר למעבר משלב ההידיינות לשלב החיכוך באש והגברת הסנקציות.
על ישראל לעקוב בדריכות אחר סבבי השיחות, ולא פחות אחר מה שמתרחש ורוחש ביניהם. ישראל צריכה לגלות פעלתנות מכבדת ומקצועית מול הממשל האמריקאי, תוך עמידה על עקרונות "הסכם טוב" לצד חיזוק המוכנות לאופציות נוספות – בתיאום מלא עם האמריקאים. עלינו לשוב ולהזכיר לאמריקאים את גודל השעה. בהינתן שאיראן מגיעה לשולחן הדיונים מתוך עמדת חולשה אסטרטגית ותחת לחץ גדול, הכניסה למו"מ אמנם מהווה עבורה אוויר לנשימה, אך אל מול מדיניות נחושה ארה"ב תוכל לחלץ מאיראן "הסכם טוב" או שכישלון בשיחות יתורגם למהלך צבאי אפקטיבי נגד איראן.
איתי מדינהולבסוף, למרות מה שיכול להיתפס בעת האחרונה כוויתור של האמריקאים על ישראל (הפסקת האש מול החות'ים והמגעים להסכם עם הסעודים) - עמדת ישראל ומהלכיה בסוגיית הגרעין חשובים ורלוונטיים, ולישראל צריך להיות תפקיד מהותי כגורם מעצב במדיניות האמריקאית מול איראן. על ישראל להכיר בכך ולפעול בהתאם, תחת נאמנות מוחלטת ליעד העל – מניעת גרעין צבאי מאיראן.
הכותב הוא עמית מחקר בכיר, מרכז ג'יימס ג'. שאשא למחקרים אסטרטגיים, האוניברסיטה העברית בירושלים
