"אולי זו טעות ואחרי שמחבלים הלכו אבא התעורר?": כך שואלות בנותיה של נירה שרעבי (55), שבעלה יוסי שרעבי נרצח בשבי חמאס, בתקווה לגורל אחר לאביהן. בריאיון ל"ידיעות אחרונות" סיפרה נירה על הכאב של המשפחה, על המפגש המרגש עם אלי שחזר מהשבי וגם על הקושי האישי: "לא חשבתי אי-פעם שאצטרך להתמודד עם אובדנות כאלה ולשרוד אחריהם, אבל אני לא יכולה לשקוע, בגלל הילדות".
4 צפייה בגלריה
"שאלתי את עצמי 'מה קרה פה? איך זה קרה'?". נירה, יובל, אופיר ואורן שרעבי, ואופיר אנגל
(צילום: זיו קורן)
שבוע וחצי אחרי טבח 7 באוקטובר, כשבעלה יוסי שרעבי עדיין הוגדר נעדר, ולא היה ברור מה עלה בגורלו של אחיו אלי, או של גיסתה ליאן ואחייניותיה יהל ונויה - נירה כבר חזרה לבארי. ליד הבית השרוף היא עמדה וסיפרה את שאירע למשפחה בבוקר המתקפה.
במשך השבועות הארוכים ומלאי התהפוכות שעברו מאז היא המשיכה להגיע לקיבוץ, והראתה לאנשים איפה היא, יוסי ואופיר אנגל עמדו כשהמחבלים נכנסו, איפה הייתה המיטה שהבנות שלה ושל יוסי, יובל (עוד מעט בת 19), אופיר (16) ואורן (14.5), שכבו בזמן המתקפה. את המסלול שבו הורידו אותם במדרגות לפני שהובילו אותם משכונה לשכונה, את סימני הדם של הכלב שנרצח בממ"ד, וגם את הדרך שבה היא ועוד שבע בנות חזרו עד לבית שבו היא פרצה את החלון, שם התחבאו עד הערב.
חודשים ארוכים וקשים עברו מאז. יוסי ואלי הוגדרו כחטופים, גיסתה ובנותיה נטמנו למנוחת עלומים, ונירה צללה להתמודדות היומית הכואבת, עם בשורות חדשות, שבכל פעם טלטלו אותה מחדש, לבד עם שלוש ילדות מתבגרות בבית – ובעצם, בלי בית. הוא איננו.
"ביום שהרסו את הבית הייתי במקרה בקיבוץ ליד, ושאלו אם ארצה לבוא לראות", סיפרה נירה בריאיון ל"ידיעות אחרונות". "רק הממ"ד נשאר, הבית נשרף כולו. ריח הבערה היה נוראי, זה לא ריח רגיל של שריפה, אלא של חומר אחר, שכאילו הבעיר את כל 7 באוקטובר".
נירה סיפרה כי הגיעה אל ביתה בבארי, והתיישבה על כיסא מולו. "ישבתי בערך משהו כמו שלוש שעות. ראיתי את הדחפורים מוחקים את הכול. בכיתי, אבל הבכי היה על הזיכרונות, לא על האובדן. אני עדיין לא מתחברת מאוד לאובדן סביב הבית, הכול עדיין כל כך מורכב. אולי אני לא רוצה, או לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו". לדבריה, "זה כאילו שיש התנתקות, אתה מתנתק מהרגש, מדחיק אותו, עובד עם הראש. ברור שיש רגעי שבר, בעיקר כשאני לבד עם עצמי, אבל המשימה מאוד ברורה – יוסי יחזור, ואז נתחיל לחיות מחדש. עד אז זה לא אפשרי".
יוסי, בן 53, הוא האחרון במשפחת שרעבי שלא חזר הביתה. אלי שוחרר בעסקת החטופים אחרי 491 בשבי, אשתו ובנותיו נרצחו במתקפת הפתע האכזרית. יוסי, לפי העדויות, נהרג בעזה בעודו מוחזק עם מחבלים 97 ימים אחרי החטיפה. כמו משפחות רבות של חללים חטופים, גם נירה והילדות חשות לעיתים את אותו תעתוע רגשי, את אותה תקווה שאולי, בכל זאת, קרתה איזו טעות ויוסי ישוב.
"את יודעת, אנחנו יודעות שהסיכוי שיוסי בחיים הוא קטן עד אפסי. כשנועה ארגמני חזרה, היא אוששה את העובדה הזאת. היא סיפרה איך ראתה במו עיניה את המחבל ואיתי סבירסקי שולפים את יוסי ללא רוח חיים, מניחים אותו והולכים", שיתפה. "אבל הילדות אומרות, אוקיי, אולי זו טעות? אולי אחרי שהם הלכו הוא התעורר? אולי הוא בחיים והמחבלים לא מספרים? אני לא יכולה להגיד להן שלא, כי גם בתקווה שלי זה קיים. אולי תהיה הפתעה? עד שלא נראה אותו כאן ויזוהה במכון הפתולוגי כיוסי שרעבי - אנחנו נמשיך עם הסיכוי הקטן שהוא בחיים. הלוואי שיהיה קסם שיעשה את זה".
את הריאיון, הראשון של נירה זה חודשים ארוכים, קיימנו בביתן היפה בקיבוץ חצרים, שם מתגוררים חברי קהילת בארי. הדרך הנה הייתה רצופה שלבים וקשיים. "במשך 11 חודשים היינו בים המלח. בהתחלה בחדר קטן, ואחר כך בשני חדרים עם דלת מקשרת. זה היה כאוטי, לא נוח, הכול היה קשה, עיבדנו את הנתונים בצורה הכי לא ברורה שם. ואז עברנו לבית זמני בחצרים, ורק בספטמבר האחרון עברנו לכאן. כן, אלה המון מעברים, התמודדויות חדשות".
איך הילדות מרגישות כאן? ובכלל, איך חווית את המסע המפרך הזה?
"הילדות מדהימות וחזקות, וכמובן שנושאות כאב כביר, כל אחת בדרכה. הן לא חושפות אותו המון, כדי לא לפגוע בי, אני חושבת", סיפרה נירה. "הן כל כך מחוברות אליו, כל מה שיוסי אהב הן אהבו גם לעשות. הוא מאוד נוכח בחיים שלנו, יש למשל דיבור כמו, 'אבא היה עושה ככה, או אחרת', אבל כשהן מדברות עליו בלשון עבר, מבחינתן זה להבין ולהודות שאבא איננו, אז הן לא עושות את זה". לדבריה, "הכאב הכי גדול הוא לראות משפחות עם אבא. לראות את השחרורים האחרונים, את האיחודים, הבנות אומרות – אבא גם היה צריך להיות כאן. זה קורע".
4 צפייה בגלריה
"אמרתי לנועה ארגמני שאני מקנאה, כי גם אני תכננתי לדבר כך עם יוסי כשנצא לפנסיה"
(צילום: זיו קורן)
נירה סיפרה כי יוסי הוחזק במשך יותר מ-50 ימים עם עמית שני ואופיר אנגל. "הוא היה המבוגר האחראי, דאג שיאכלו וישתו. לאחר מכן הוא היה עם איתי סבירסקי ונועה ארגמני. שמענו מנועה המון על יוסי שם, היא מספרת שהוא היה אופטימי מאוד, שהיה לו ברור שזה עניין של זמן, אפילו אם לא מעט זמן, עד ישחררו את כולם".
לדבריה, "הם ישבו שעות ודיברו על הכול. הם ידעו הכול על כולם, תאריכי יום הולדת ומה כל אחד הכי אוהב לאכול, הפרטים הכי קטנים. אמרתי לנועה שאני כל כך מקנאה בה, כי זה בדיוק מה שתכננתי לעשות עם יוסי כשנצא לפנסיה – לשבת יחד, שנינו, פשוט לדבר שיחות נפש. אבל אמרתי לה גם שאני מאושרת לדעת שבתקופה האחרונה בחייו הוא לא היה לבד".
כמעט 20 שנים עברו מאז שנירה ויוסי נישאו, והיא נזכרה במשפט שמישהי אמרה לה לפני החתונה. "מישהי, מעין 'מגדת עתידות', ניבאה שאתחתן עם מישהו יותר טוב ממני. זה המשפט שהיא אמרה, ולא הבנתי למה היא מתכוונת. היא התעקשה. רק כשנישאתי ליוסי הבנתי – הוא באמת טוב ממני. הוא איש משפחה בכל רמ״ח איבריו, כזה שמוותר על עצמו בשביל אחרים ובעיקר בשביל המשפחה, שהיא תמיד בסדר העדיפות הראשון שלו".
לדבריה, "לראות אותו אבא זה האושר הכי גדול. הוא אדם ללא אגו, עם ראייה אופטימית לחיים, המוטו שלו הוא לעשות טוב לאחר, ותמיד בענווה. הוא תמיד רצה לשפר ולתקן, להשכין שלום, לעולם לא מדבר רעה על איש". נירה הוסיפה כי "איפה שצריך אותו – הוא מתייצב. אדם מצחיק שיודע ליהנות מהחיים. אדם חכם שדואג שלאחרים יהיה טוב, שידע לעשות כל דבר, והכי טוב שאפשר.
"כשחזרתי מהעבודה, היו שתי כוסות על השולחן ואז הוא היה מוזג לשנינו את הקפה. תמיד חיכה לי לקפה. זה כל כך חסר לי". נירה שיתפה כי "גם ב-7 באוקטובר, לא היו צעקות או איבוד שליטה, כי הוא היה שם, כי היינו יחד. אני כל כך האמנתי שהוא יחזור".
"אלי אמר לבנות: 'תחבקי אותי ותרגישי שאני אבא שלך'"
כמעט 20 שנים שנירה ויוסי והילדות חיים בבארי, שכנים קרובים של משפחתם הקרובה – אלי, ליאן ובנותיהן. נירה סיפרה על הקשר המשמעותי וארוך השנים ביניהם. "במשך שנים אכלנו יחד בכל מוצאי שבת, אבל צריך להבין – זה קיבוץ שיתופי, החיים הם משותפים. התראינו כל הזמן, גידלנו ילדות יחד ויש לנו כל כך הרבה זיכרונות יפים". היא הוסיפה: "ליאן ואני תמיד ידענו שנהיה זו לצד זו כגיסות, ולא משנה מה, וגם דאגנו לחזק ולהבהיר את זה. יוסי ואלי היו מאוד קרובים, ואצל שניהם החוק הבל יעבור - משפחה במקום הראשון".
לצד ההתמודדות עם החטיפה של יוסי ואלי, איבדתן גם את ליאן והילדות.
"אני עדיין לא באמת קולטת את זה. אני כואבת את ההיעדרות שלהן, אבל לא מאמינה עד הסוף שהן אינן. בהלוויה בכיתי בגלל הכאב של כולם, של הילדות שלי, ההספדים. אבל אני עדיין לא באמת מבינה שהן אינן. כנראה שזו הדרך שלי לשמור על עצמי. המוח שלי מתנתק, אני יודעת שהן לא פה, אבל אני עדיין לא מקבלת את זה שהן לא בחיים. אותו דבר עם עידן, האחיין שלי שנרצח בנובה, בנם של אברי אחי ושל רויטל, אח של נופר ונועה. אני לא מצליחה לגעת באבל שלי בעצמי".
ובתוך כל הטלטלה הזאת, אלי, לשמחתנו, חוזר הביתה.
"כן, זה אירוע עוצמתי מאוד שמביא איתו שמחה ואושר, וגם עוד רגשות מורכבים. אגב, אני לא נבהלתי מאיך שאלי נראה ביום השחרור. נכון, הוא היה רזה, אבל זה היה אלי, ראו את זה בבירור. הוא עמד והלך ודיבר. השאלה היחידה הייתה אם הוא יודע על ליאן והילדות, ועל יוסי, או לא. האדרנלין סביב החזרה שלו הוא מאוד גבוה. בהתחלה לא חשבתי על יוסי, רק על אלי, ולאט-לאט יוסי התחיל להגיע. המשפחתיות הזאת, הבנות שרואות ומחבקות אותו, כי הוא כמו עוד אבא שלהן. כן. זה יכול גם לרסק.
אלי שרעבי במפגש עם אחיו ואחיותיו, בבית החולים
(צילום: רועי אברהם / לע"מ)
על המפגש הראשון עם אלי סיפרה נירה: "עמדנו ליד החדר, אמרו לי 'תיכנסי, תיכנסי', ולא יכולתי. אמרתי שכולם ייכנסו, והבנות שלי, ורק אז ארשה לעצמי לחבק אותו. זה היה לי קשה ביותר, וגם לא ידעתי מה יעשה לאלי לראות אותנו בלי יוסי. הוא חיבק חזק את הבנות, ליובל הוא אמר, 'תחבקי אותי ותרגישי שאני אבא שלך', 'אני לא אעזוב אתכן, אהיה פה כל הזמן בשבילכן'.
"הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי 'אנחנו איבדנו את יוסי, הוא איבד את ליאן והילדות. מה קרה פה, איך זה קרה?'. בכיתי בלי הפסקה. בכי של שמחה, של געגוע, של כאב. אלי ביקש סליחה שהוא לא הצליח לשמור על אח שלו. זה היה מפגש טעון רגשית לכולנו", שיתפה.
"אלי יחזור להיות אלי, גם אם אלי קצת אחר", הוסיפה. "הדרך שלו ושל כולנו היא ארוכה, אבל אני מאמינה בו, מעריצה אותו על הכוחות שלו. יש לו משפחה מדהימה, אח ואחיות ואמא לביאה, שלא עוזבים אותו לרגע ונותנים לו את כל מה שאפשר".
נירה הוסיפה ואמרה: "לא חשבתי אי-פעם שאצטרך להתמודד עם אובדנות כאלה, ולשרוד אחריהם. אני לא יכולה לשקוע, בגלל הילדות, זו לא אפשרות עבורי לא לתפקד. הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על השפיות שלהן בתקופה הזאת. המאבק שלי להחזיר את יוסי הוא לשמור על השפיות שלנו. אם פעם לא האמנתי, אני כל כך רוצה להאמין שהעולם הבא קיים, שרק יגידו לי שאנחנו עוד ניפגש".
